איך אני אוהב את התאריכים המיוחדים: ראש השנה, ראשי חודשים, ימי הולדת, אולי יום העצמאות ואפילו תאריכים לועזיים סמליים וחשובים גם תופסים בלית ברירה:

"כן, מהיום ה___ איהפך להיות משהו אחר, הרי לא ארצה להרוס את התאריך ההתחלתי הקדוש והמיוחד הזה". גיל 16 - התפילות והבכי המיוחד של הישיבה הקטנה, תחילת ישיבה גדולה, שיעור א', שיעור ב', ישיבה חדשה (כי עפתי מהקודמת), גיל 18 - בוגר, 20 - שינוי קידומת, חתונה - נו לא צריך להסביר, ברור שמכאן ואילך הכל יהיה בסדר... לידה ראשונה ושניה...

גיל 30! לעזאזל, אני בן שלושים. שוב שינוי קידומת, איזה פחד, וואו, זה אפילו החזיק מעמד הרבה זמן. כולל חדש, עבודה חדשה ואינספור תאריכי ביניים שקודשו והתייחדו ב"קידוש התאריך" ותרועת חצוצרות, ואז... החושך והבריחה וההתכנסות והגישושים בתוך החיים האפלים. נו אתם יודעים...

ולא, מה פתאום? אתה לא מכור, ככה זה בני אדם.

טוב אז הנה התאריך המיוחד ביותר מבריאת העולם, פרפקציוניסט חולה שכמוני. קבלו במחיאות כפיים סוערות את התאריך הבא: ח' אייר תשע"ז.

תתחיל להיכנע. תתחיל, תתחיל מה? לא יודע, אבל להפנים. לאט לאט אבל מהר.