באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.
אבל כיון שהסכמתי לעשות הכל כדי לצאת מההתמכרות, אמרתי נעשה ונשמע והסכמתי לשמוע על מה מדובר. מאז היו לי הרבה נקודות שכאלו בהן האינסטינקט שלי היה להתנגד ולומר "לא מתאים לי", אבל בשורה התחתונה אני יודע שאין קיצורי דרך בהחלמה, כך שלא משנה באיזה שיטה או דרך אני בוחר להחלים, דבר אחד חייב להיות ברור: שאני מוכן לעשות הכל בלי "אבל". חבר טוב סיפר לי שהוא אמר משהו פוגע לאשתו ואחר כך עשה צעדים שמונה ותשע וביקש סליחה. שאלתי אותו איך הוא ביקש סליחה והוא סיפר בדיוק מה אמר וכיצד אמר. שאלתי אותו האם הוא אמר "אבל", והוא אמר שאצלו אין דבר כזה כי אשתו תמיד אומרת לו שאם הוא אומר "אבל", הוא הורס את כל מה שהוא אמר לפני כן. קניתי את זה מיד. איך אני יכול לומר שאני מוכן לעשות הכל כדי להחלים, וביחד עם זה לומר "אבל פרט מסויים לא מתאים לי"? אם אני אומר את זה - אז צריך להוציא את המילה "הכל" ולהחליף אותה במילה "הרבה", או אפילו במילה "המון", אבל לא הכל.
ואז מתחילה המחלה הערמומית והמבלבלת שלי לומר לי: "אבל אתה לא מכור כבד. הנה תראה את פלוני ואת אלמוני לאן הם הגיעו, אתה לא כמוהם, אתה לא חייב לעשות הכל". אז אני משתדל להיזכר בדברים שקראתי שוב ושוב בפורום (באנגלית) כאשר הצטרפתי. החבר 'דוב' שנקי כבר 14 שנה ("רק להיום") לא מפסיק לחזור על אותה נקודה, ואולי יום אחד זה ייכנס גם לראש שלי: האם אני יכול לנצח את התאווה? אם כן - אני לא מכור, אני סתם אדם רגיל עם יצר הרע שעשה קצת (או הרבה) עבירות, וכעת אני צריך לעשות תשובה על מה שעברתי. אבל אם התשובה היא שלילית - אני מכור מאוד. והתשובה אצלי היא מאוד שלילית.
וזה לא נוגע בכלל האם אני מכור "רק" לאוננות או שהגעתי למחוזות נמוכים יותר. פעם דוב כתב למישהו שגם אם הוא מכור לצפיה במגזיני אופנה שאין בהם בכלל עירום אבל הוא מצליח לא לעבור אף פעם את הגבול - הוא עדיין מכור לכל דבר. התמכרות היא התמכרות היא התמכרות. אם יש לי שליטה על עצמי - הכל בסדר איתי. אם אין לי שליטה על עצמי - כמה ברגים (חשובים) התרופפו לי. ואצלי התרופפו הרבה ברגים, אני די בטוח בכך.
וכאשר אני מגיע להבנה שאני מכור ויודע מהנסיון שלי שזה לעולם לא ייפסק (ולשם כך אני לא צריך מחקרים ולא פסיכולוגים, וגם לא צריך להסתכל מסביב ולראות מכורים אחרים, כי מספיקה לי ההיסטוריה שלי), אז זה הלם רציני. וההלם הזה הוביל אותי לכך שאני אומר "הנני" ומוכן לעשות מה שנדרש כדי לקבל את החיים שלי בחזרה, כי לא מתאים לי שלהתמכרות יש יותר כח שליטה עליי מאשר לי עצמי. ואין שום קיצורי דרך כאן, ואין שום מקום ל"אבל". יכול להיות שיש כאלו שיכולים לחיות עם ההתמכרות וזה בסדר גמור, אבל אני לא יכול לחיות איתה יותר כי אם היא תתפרץ - אני אמות. ומכיון שאני לא רוצה למות, אני לא מחפש קיצורי דרך איך להיות עם ולהרגיש בלי. אם זה דורש לוותר על האייפון - אין בעיה. אם זה דורש לקום מוקדם או ללכת לישון מאוחר - אין בעיה. הספונסר שלי משקיע כל יום בין חמש לשמונה שעות בהחלמה! כמה אני מוכן להשקיע?