"למה". יש המתייחסים אליה כמילת גנאי של ממש (ברצינות. גם אנשי מקצוע. טענתם היא שהקונוטציה שלה שלילית), אמור להם "למה" ותקבל בהתרסה "ככה".. כך או אחרת נדמה שהמושג "למה" אוגר בקרבו עוצמה. מהסוג שאין למילים אחרות. שנים שהתנזרתי מכל "למה" שהוא. למה? ככה.. כי ככה אמרו לי.. אבל כיום אני מוצא תועלת במילה "למה". אני סבור ששימוש מושכל בשאלה הזו יכול לכוון ולמקד אותי. "הלמה" עשויה לתרום לי מאוד.

הפוסט הזה הולך להתמקד בשלושה "למה": למה הגעתי לכאן? למה נשארתי כאן? למה אני עדיין כאן? התשובה בתמצות: הגעתי, כי הייתי רגיל "לקחת" (מחלה). נשארתי, כי לראשונה בחיי באמת "קיבלתי" ולאורך זמן (החלמה). ועודני פה, כדי לא לשכוח את שניהם.. שיהא לתועלת.

ובהרחבה:

באתי להחלמה כמי שכפאו שד. שד השימוש. מחלת ההתמכרות על מרכיביה ומניעיה והאנרגיות שנדרשו על מנת לתפעל אותה ואת הסתרתה, פוררו את אישיותי מבפנים. התפקוד היומיומי צרך ממני משאבים נפשיים שהלכו והתדלדלו. המחיצות שבניתי בעמל רב בין דמויותיי השונות - כל אותם מנגנוני ההגנה שהגנו עליי בהצלחה שנים רבות - החלו להתמוטט. למזלי הרב ולשמחתי הגדולה הבנתי שאבדה לי השליטה על מעשיי לפני שאיבדתי שליטה על חיי גם כלפי חוץ. לא יכולתי להתנהל באופן סביר איתה ולא יכולתי לעשות מאומה בלעדיה. בכל פעם שהחלטתי לעשות לה סוף היא גבתה ממני מחיר נפשי-רגשי-רוחני שלא יכולתי לשלם, וחזרתי להשתמש וביתר שאת. גם כשבאתי להחלמה באתי כדי לקחת. לשאוב מה שאוכל ולהסתלק.. אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות עבורי.

ההחלמה חיברה אותי. לעצמי. לבוראי. לאשתי וילדיי, לסובבים אותי, ובכלל למציאות. וזה לקח זמן. "התנפלתי" על תוכנית 12 הצעדים כטובע הנאחז בקרש ההצלה, עשיתי "ככל שהורוני" כי האמנתי להולכים לפניי בדרך. וכשראיתי שזה באמת עובד גם לגביי, התחזקה אמונתי. חיי השתנו. בכל פרמטר. ראשית התאווה. קרה לי בדיוק מה שנאמר לי שיכול לקרות אצלי: "התאווה הפכה להיות נתונה לבחירה". לא שליטה בה, בחירה מושכלת לא להיכנס למגע איתה. בהמשך יכולתי גם לוותר עליה כבר כשניצניה החלו להופיע. בהמשך, וכשהחיים הרוחניים הפכו להיות חלק משגרת יומי יכולתי גם לוותר על עמדות וגישות שידעתי שהם עשויים להגביר את כוחה... גן עדן על אדמות לעבד נרצע שרץ כאחוז תזזית לכל עבר רק כשנדמה היה לו ששמע קולה.

שני תהליכים נוספים שהתרחשו במקביל שקיבלו מפנה משמעותי, היו השיפור משמעותי ביחסיי עם הכוח העליון ועם בני ביתי. אחרי שנים של נתק מוחלט "התחלנו לדבר". זאת אומרת אני התחלתי לדבר איתם. תחילה בהתרסה. בהאשמה. בתביעה. בהמשך, בהבנה, ברכות, בחמלה ובהכנעה. איתם זה עם בורא העולם ועם המשפחה והסובבים אותי. עבורי הדברים קשורים בקשר הדוק זה בזה. אני לא יכול לבקש קירבת אלוקים ולהתייחס לאשתי כמובנת מאליה. אני לא יכול לבקש מבורא עולם שיהיה רך כלפיי בזמן שאני תוקפן כלפיי ילדיי. אני יכול לתת דוגמאות נוספות, אבל העיקרון הוא שאני מבקש ממנו יחס מסויים ופועל באותה המידה כלפיי אחרים. כך למדתי לתת.

וזו בעצם הסיבה שעודני כאן. אני רוצה לזכור מהיכן באתי ולשמר את מה שניתן לי ונמצא ברשותי. וכשאלו שאני מנסה ללכת בעקבותיהם אומרים שהדרך הטובה ביותר "לזכור לשמור" היא להישאר ולתת בחופשיות, אני מקשיב להם. כמו תמיד הם נמצאים כמה מטרים לפני. הם רואים משהו שאני לא רואה. אני מקשיב להם. אבל גם אם לא, וכמו שבהחלט ייתכן שאחרי שנים אפשר בלי קבוצות, אותי זה פחות מעניין, אני מגיע לקבוצות כי טוב לי ומהנה לי בהן. הקשר היומי שלי עם מכורים ממלא את הצורך "לחלוק את המתנות שקיבלתי". וגם זה לא תורה גדולה – פשוט השיתוף של אחרים בהן הופך אותן למוחשיות יותר גם עבורי. רק להיום, 11 שנים, 8 חודשים ו 20 ימים. של נסיים גלויים.

בהחלמה למדתי להתמקד במה שמניע אותי: למה אני עושה-עשיתי את מה שעשיתי, ואם אני זוכר למה באתי, ולמה נשארתי, יש יותר סיכוי שאדע היכן להיות...