בשבת קראתי את פרשת המן, ושאלתי את עצמי, מה הייתה הבעיה של עם ישראל? מה הפריע להם כל כך, הרי אני הייתי מאוד שמח לקבל כל יום לחם מאלוקים בלי לדאוג את דאגת המחר, בלי לחשוב על מה שיהיה, ופתאום פה כתוב שאנשים לא האמינו וכעסו על משה רבינו, אתמהה!

חשבתי וחשבתי, ובסוף הרגשתי ש"עליתי על זה". אני חושב שהבעיה שלהם הייתה, לחיות כל יום רק להיום בלי לחשוב על מה שיהיה מחר, זה היה פשוט לפתוח את הארון, ולראות שאין אוכל אין כלום יש רק את המן וזהו.

אני חושב שזה בדיוק המצב שלנו, אנחנו לפעמים "פותחים את הארון", ומגלים שאין תאווה, אין כלום, אי אפשר להשתמש, כי השימוש יהרוג אותנו, נו... אז מה הלאה, מה יהיה, איך נחיה את המחר? מילא היום נוכל איכשהו להסתדר בלי תאווה, אבל מה יהיה מחר, הרי מחר הולך להיות יום מאוד לחוץ, איך אני אשרוד בלי קצת "טעימה" מהתאווה?

אז התשובה היא: "תחיה כל יום רק להיום". אם היום אתה מסתדר, אז מה אכפת לך מה יהיה מחר, תן לאלוקים לנהל לך את החיים, פשוט תמסור לו אותם. אני חושב שזה העומק, בסגולה של הרב מרימנוב לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח, שאם נפנים שבאמת, אבל באמת הפרנסה שלנו היא כל יום רק להיום, אז אלוקים ידאג לך.

מתפלל להפנים את זה.