בדרך כלל הכותרת "מרתון החלמה" משמשת כאשר עושים כנס שבו הרבה דוברים משתפים בדרך שלהם להחלים מההתמכרות, אבל הפעם אני רוצה לכתוב על מרתון החלמה כפשוטו, דהיינו על ריצת מרתון שכולה החלמה.
הגעתי לתכנית לפני שלוש וחצי שנים, ואחד השינויים שעברתי די בהתחלה היה ההרגשה שתהליך של החלמה הוא תהליך כללי שמקיף את הכל. זה לא שאמרתי לעצמי "אם אני מחלים אני צריך לאכול בריא", אלא שזה הגיע מבפנים. פשוט הרגשתי את הדברים האלו מגיעים מבפנים אחד אחרי השני, וכך לאט לאט הפסקתי לעשן, הפסקתי לאכול ג'אנק פוד, והדבר הבא היה להתחיל לרוץ. בהתחלה ניסיתי לרוץ רבע שעה ופשוט לא הצלחתי. בפעם הראשונה שיצאתי מהמכשיר ריצה אל הרחוב לריצה של שלושה קילומטרים, לא הצלחתי לסיים את הריצה וחזרתי את הקילומטר האחרון בהליכה.
מאז התחלתי לרוץ בקביעות, וככל שרצתי יותר - כך ראיתי יותר את ההתאמה בין התהליך של ההחלמה לבין הריצה. אותן תכונות שאני זקוק להן כדי להישאר בתכנית ולהחלים מהתמכרות, הן התכונות שאני צריך כדי לרוץ למרחקים ארוכים. אבל זה לא רק התכונה של התמדה, אלא הרבה תכונות אחרות. לדוגמא הצורך לעשות פעולות של החלמה למרות שאני לא רוצה וללכת לקבוצות למרות שאין לי בדיוק חשק, היא אבן יסוד כדי להחלים, והיא אותה תכונה שצריך כדי לנעול נעלי ספורט ולצאת לריצה, למרות הרצון להישאר מול המחשב או סתם להעביר את הזמן.
והתכונות האלו הן שאיפשרו לי להחליט שאני רוצה לעמוד באתגר של ריצת מרתון מלאה, ריצה של 42 קילומטרים. כששאלתי את עצמי למה אני עושה את זה, התשובה היתה ברורה: אני רוצה לראות אם אני יכול לעמוד באתגר קשה כל כך, לטווח ארוך כל כך. הרי כל אחד יכול לעמוד באתגר קשה אם הוא לזמן קצר, אבל השאלה האם אני מסוגל ליותר מזה, האם אני יכול להתמודד עם אתגר שנפרס על פני חודשים ארוכים? מבחינתי זה בדיוק מה שאני עושה בהחלמה, כיון שגם כאן האתגר הוא לא "להישאר נקי עד ראש השנה", אלא לעמוד באתגר ארוך ארוך ארוך...
אחרי שלושה חודשים של אימונים, רצתי את הריצה המלאה, וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים (טוב, לא יותר קשה מאשר להחלים מהתמכרות...). בריצה הזאת למדתי המון על מה שההחלמה נתנה לי, ועל הפרקטיקה של הרעיונות שאיתם אנחנו משתמשים בהחלמה. לצורך הענין אתאר שניים מהם: "רק להיום" והחלמה דוקא כשקשה, ובשביל זה אקדים הסבר קצר על ריצה למרחקים ארוכים.
בגוף שלנו יש מאגר של חומר שנקרא גליקוגן שהוא בעצם הדלק שמניע את השרירים. אבל כמו הדלק של הרכב, יש כמות מסויימת של דלק שאפשר למלא את הטנק, והכמות דלק הזאת מספיקה למספר קילומטרים מסויים. בגוף, ניתן לדחוס ולמלא את המאגרים שיספיקו לריצה של 32 ק"מ. מה קורה כאשר נגמר הדלק במכונית? היא נעצרת כמובן. זה מה שקורה אחרי ריצה של 32 ק"מ, כאשר הגוף התרוקן מהדלק שלו, והוא לא יכול להמשיך לזוז. התופעה הזאת נקראת אצל רצים בשם "הקיר" לתאר את ההרגשה כאילו נתקלו בקיר ולא ניתן להמשיך לרוץ.
ולמרות זאת, גם בלי הדלק הזה, אנשים מצליחים לרוץ 42 ק"מ שזה עשרה קילומטרים נוספים בלי דלק! איך עושים את זה? כאן נכנס המאבק בין הראש לבין הגוף, כאשר הגוף צועק "עצור מיד!" והראש מנחה אותו להמשיך. אבל זה לא פשוט כיון שלגוף יש מנגון עוצמתי לשכנע את הראש לעצור והוא משתמש בכאב כדי שהראש ייכנע במאבק הזה. כעת הופך כל צעד נוסף למשימה בלתי אפשרית וכואבת מאוד, אבל השאלה נשאלת אותה שאלה: מי מנצח במאבק בין הראש לגוף? לכן אומרים שהמרתון מתחיל בקילומטר השלושים ושתיים, כיון שעד לנקודה שבה נגמר הדלק זה לא טריק גדול לרוץ, אבל השאלה היא רק לגבי ההמשך. מי שמצליח לרוץ למרות הכאב ולמרות שכל תא בגוף צועק ומנסה לעצור אותו - יכול לסיים מרתון. מי שלא - יפול בדרך.
והחלמה היא אותו דבר בדיוק. זה לא חכמה להחלים כאשר הכל בסדר וחלק, החלמה אמיתית נמדדת כאשר הכל נדפק וברגעים קשים מאוד. לומר "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים" כאשר הכל בסדר - זה לא חכמה גדולה, השאלה היא האם אנחנו מצליחים לעשות את זה כאשר נראה שהכל שחור ואין שום סיכוי. מי שמצליח לעשות את התכנית ברגעי כאב ומשבר - יחלים מההתמכרות, ואילו מי שעושה תכנית רק כאשר זה מסתדר לו - לא יצליח להגיע להחלמה לטווח ארוך.
המאבק הזה בין הגוף לבין הראש הוא המאבק שבין לעשות תכנית לבין להשתמש בתאווה. כאשר האובססיה מגיעה, הגוף צועק שהוא רוצה תאווה בכל מחיר, ולגוף יש מנגנונים חזקים מאוד לשכנע במה שהוא רוצה. הראש לעומת זאת יודע שצריך לעשות פעולות, להתקשר לספונסר, לשתף חברים, לצאת לקבוצה, השאלה היא מי יותר חזק במאבק הזה? ברור שלטווח ארוך הגוף יותר חזק (אף אחד לא יכול להמשיך לרוץ כל החיים בלי הפסקה, בסוף הגוף ינצח), אבל אם אני לא מקשיב לגוף אלא לראש ועושה את הצעדים למרות הכאב, אני יכול לקבל עזרה מכח שגדול ממני ולהישאר נקי.
אחרי ש"נתקלתי בקיר", הרגשתי שנכשלתי ואין לי שום אפשרות לסיים את המרתון. באותו רגע החלטתי לנסות לרוץ קילומטר אחד נוסף. לא "עבדתי על עצמי" שארוץ אחד ואז עוד אחד ועוד אחד, אלא שבאמת לא היו בי כוחות לרוץ עוד עשרה, אבל אחד נוסף חשבתי שאולי אצליח. בסוף הקילומטר הזה, ניסיתי להמשיך לרוץ רק עד לרמזור הבא, וכך זה נמשך ונמשך עד שסיימתי. עבורי זה היה יישום פרקטי של הרעיון "רק להיום", כאשר גם בהחלמה לפעמים אני נתקל בקיר שבו אני "יודע" שלא אוכל בשום פנים ואופן להישאר נקי כל החיים, אז אני צריך לחשוב רק על אותו היום או לפעמים רק על אותה השעה. למרות הכאב, למרות הרצון להפסיק לרוץ, אני יכול לנסות לסיים את הקילומטר הנוכחי, או במקרה שלנו להישאר נקי עוד כמה שעות. אני לא צריך לדאוג מעבר לכך, בשביל זה יש את אלוקים.
ואולי המסר הכי חשוב הוא שגם אחרי ריצת מרתון - אני צריך להמשיך לרוץ אם אני רוצה להישאר בריא ובכושר גופני... וגם בהחלמה אין שום רגע שבו נותנים לי "תעודת מחלים" ואז אני לא צריך לעשות יותר פעולות. זה לא עובד ככה. גם אחרי תשעים יום או אחרי שלוש שנים, אם אני רוצה להישאר נקי, אני צריך לעשות את מה שזה דורש ממני.