אני. אני החלטתי את זה.. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הכינוי שלי הוא אסירותודה, ואני מכור לתאווה. בגיל 23 נחשבתי לסיפור הצלחה של ממש. בעל, אבא, מלמד, מוסר שיעורים. מפרנס עיקרי. אבל אם יש משהו שאני מאמין שנוכל למצוא עליו הסכמה מהירה זה "שנחשב" הוא לא כל כך "נחשב".. גדלתי בבית נחשב. במקום נחשב. אני משתייך להורים נחשבים ולמשפחה נחשבת. הזיכרון הראשון שלי הוא שאני אחר. שונה. התחושה הכי מוקדמת שלי היא חוסר שייכות. למרות שקיים דימיון חיצוני רב לאחיי ואחיותיי (יש לי יותר מעשר כאלה), הייתי משוכנע שאני מאומץ. שנים אמרתי קדיש יתום בבית הכנסת על הוריי שנטשו אותי ושהוכרחתי להישאר בבית הוריי המאמצים. אבא שלי ירא שמיים באמת, את "היראה" קיבלתי ממנו, את השמיים פחות.. ספגתי ממנו לא מעט אלימות. הוא באמת סבר שמכות יחנכו אותי. אני לא זוכר שחובקתי על ידי אמא שלי, אח שלי אומר שהוא זוכר פעם אחת כזאת.. היא אשת מקצוע מעולה. יש לה עדת מעריצים בכל מקום אליו היא הולכת, אבל אני חוויתי ממנה בעיקר קרירות. שנים התפוצצתי מהאהדה שהיא קיבלה. הייתי ילד מגמגם.  גנב. (מוצלח שמעולם לא נתפס), יצירתי. מוכשר. שהותקף מינית ולא היה לו עם מי לדבר על זה.

גם לי לא היה מה להפסיד. התחתנתי כדי לברוח מהבעיות שלי. בגיל 18.5 הודעתי להורים שלי שאני "יוצא לשידוכים". עקפתי אחות ובתוך חודשיים התארסתי. קרובת משפחה – מושאת תאווה שלי – הכירה לי את החברה שלה, בחורה חביבה ונחמדה, ואני מצאתי חודש לפני גיל 19 את מי שהולכת להציל אותי מהעוון המר. התחתנתי איתה כדי לברוח מהמשגיח בישיבה ומאבא שלי בבית ולא ידעתי שקיבלתי משגיחה צמודה. אמא שלה. כל הבכי בחופה, ציפיות שהיו לי, שאתחיל "דף חדש" התרסקו. אמא של אשתי לא חיה טוב, והיא מצאה מפלט אצלינו. הגיעה בלי להודיע, ועוד היתה עסוקה כל הזמן לומר לי מה אני אמור לעשות.  תוסיפו לזה את העובדה הפשוטה שגם לי לא היה קל עם התאווה ותקבלו קטסטרופה. רציתי להתקדם. באמת שניסיתי. וכל הזמן משהו תקע את זה. הייתי בטוח שאני נופל כי אשתי לא עושה מה שצריך. וככל שאיבדתי יותר שליטה בעצמי ניסיתי יותר לשלוט בה. בביגוד. בהוצאות הכספיות. חיפשתי פיתרונות בחוץ. היו לנו גם רגעים יפים. היום אני יכול לראות אותם. הלכנו עם המשפחה שלה למסעדות, יצאנו יחד לטיולים. קניתי מתנות, תכשיטים, השתוללנו בשלג... אבל תמיד איכשהו לי זה לא הספיק. אני הסתובבתי עם הרגשה כבדה שחסר לי משהו. חיבבתי את אשתי. אבל הרגשתי "שזה לא זה". "שהיא" לא מספיקה. לא הצלחתי לעשות את המעבר מהישיבה לכולל. כל מה שלא פתרתי כבחור רק קיבל עוצמה יותר גדולה כנשוי. הייתי מאוכזב ממני. ובעיקר ממי שלא ענתה על הציפיות שלי ולא פתרה לי את הבעיות. הרגשתי מרומה. בודד. שקעתי לתוך עצמי. התייאשתי. אין מה שיוציא אותי מהמצב שלי. למרות שהצלחתי בכל מיני דברים, הפכתי להיות מרצה בשיעורים, התגברתי בכוחות עצמי על הגימגום. בזה נכשלתי, התאווה נצחה אותי. הדרדרתי גם מבחינה רוחנית. בקושי התפללתי ובירכתי. לא יכולתי להראות את הפרצוף שלי בבית כנסת. הייתי מרוכז לגמריי בעצמי, חשבתי ברצינות למות.

נשאר לי פתרון אחד.. להחליף את החיים שלי. להתרחק מכל הבאלגן שלי והתוספת שאמא של אשתי מייצרת. חיפשתי מקום אחר, ומצאתי. מקום שרצו בי. שהעריכו אותי. עכשיו אני כבר לא אצטרך תאווה. ובאמת, התחלתי לפרוח. עד ששוב התרסקתי. מעבר הדירה נכשל. אין לי ברירה אלא להחליף אישה, בית אחר, זה מה שיענה לי על הציפיות. התגובה של אשתי לרצון שלי להיפרד הטריפה אותי. גם ללכת היא לא נותנת לי. נחנקתי. "היא" מנקזת ממני את החיים. אני נובל. בגללה. קיבלתי הצעת עבודה מחבר קרוב ושמחתי. שוב, אפשרות לשינוי. התחלה חדשה. אבל לא, תלמיד שלי נפטר מסרטן. ואני שוב השתמשתי וזה גמר אותי. לא יכולתי לסבול את עצמי. לא יכולתי עם התאווה, לא יכולתי בלעדיה. הייתי תקוע. וההרגשה שאני תקוע ולא מצליח ומיואש היא זו שדווקא סוגרת עליי עוד יותר. היא מכניסה אותי לתוך השימוש חזק עוד יותר.

חבר טוב מהעבודה שלי התפרק לידי, פשוט נעלם. לא ידעתי מה הסיבה אבל כשאשת התקשרה לחפש אותו ולא ידעתי מה לומר לה הבנתי שיש פה משהו רציני. אחרי כמה ימים הוא חזר וסיפר לי על תוכנית, ומטפל ושזה עוזר לו. הרגשתי בנשמה שלי שיש פה הזדמנות. ספרתי לו על הבעיות שלי והוא חיבר אותי לטיפול ולהחלמה. האמת היא, שהגעתי למטפל כדי לקבל כוח לעזוב את אשתי. להתחיל לחיות נכון בעצמי. "שלושים יום ואני מסדר לך גט". קניתי את זה.. גם כשהוא דיבר על עוד שלושים יום.. ואז הוא הציע שגם אשתי תבוא לעזרה.. הרגשתי שינוי, אבל זה היה לא קל. באותם הימים "היא" עדיין היתה אשמה בכל מה שקרה לי.. נסו לתאר מה זה להתמודד בתחילת דרך עם כל מה שברחתי ממנו כל חיי, וזה כשהתחלתי להרגיש, ועוד כשאשתי מחליטה להראות לי בכל הזדמנות את העצמאות שלה.. היה לא נעים בכלל. אבל ה' היה שם. למדתי להתחבר אליו.

התחלתי לראות חלק מהמצב האמיתי שלי. בנס, רק התחלתי, אני לא יודע איפה הייתי היום אם הייתי מבין את כל המצב. למדתי שהמושג 'רק להיום' זו לא סיסמה. זה דרך חיים. אני באמת לא יכול לתכנן יותר מדי קדימה. אני באמת לא יודע מה הולך להיות. התחלתי לעשות הפוך. לצאת מהריכוז העצמי שלי. חבר קנה לי לציון דרך סקוט'שברייט לשטיפת כלים..  היה לי לא פשוט בכלל. האתגרים היו גדולים. כל החיים שלי השתנו. היו ימים שאמרתי מאות פעמים את תפילת השלווה. בגלל הבוס שהעיר לי. בגלל אשתי שחירפנה אותי. בגלל הילדים שעיצבנו אותי. ואז שמתי לב שהמשותף לבוס לאישה ולילדים הוא אני. שוב, אני אני אני.  עוד פעם הרצון העצמי דופק אותי. אסירותודה גדולה לאלוקים על הספונסר שכיוון אותי, הכיל אותי, קיבל אותי. על הנסיון שלו. על מה שהוא עבר בחיים שלו. על החברים ששמעו אותי. על אשתי שאיפשרה ללכת לקבוצות. על שהמשכתי לצעוד. עוד יום ועוד יום. על המתנות הגדולות בדרך. למדתי שיש לאשתי חיים משלה. שהיא יכולה לקנות לעצמה דברים, ביגוד.  במשך שנתיים! שתקתי ולא הערתי לה מילה על משהו שהיא לבשה. גם לא כשהיא "חגגה" את עצמאותה בקניה של חולצה בצבעי גואש מזעזעת שהיא לבשה בכל הזדמנות. למדתי להעריך אותה. להעריך בה את החלקים החלקים שלה. לכבד את זכותה לחשוב אחרת, להתנהל אחרת. זה לא היה קל. פעם אחר פעם השתגעתי. בגלל דברים שאשתי עשתה בבית, בגלל דברים שאשתי עשתה עם הילדים. והספונסר לימד אותי שהיא אמא שלהם ממש כמו שאני אבא שלהם. התוכנית לימדה אותי לקבל את מה שאיני יכול לשנות. שהמציאות זה הרצון של ה'. קיבלתי המון מתנות. יכלה הזמן והם לא יכלו. אני רוצה לומר לך תודה ה' על הכל.