במקום הולדתי לא היו רמזורים. אני לא זוכר את הגיל המדויק (חמש?!), בו "נחשפתי" לראשונה לרמזור, אבל את הפעם הראשונה שעמדתי לחצות מעבר חציה מרומזר אני בהחלט זוכר. היא נצרבה בתודעתי, ולא בגלל שברמזור שמולי היה רק אדום וירוק (בלי האור צהוב, בדיוק כמו בהתמכרות שלי – או או), מה שתפס אותי באופן יוצא דופן היה האיש האדום שעמד בסבלנות, ופתאום כאילו בלי סיבה הוא הפך את עצמו לירוק והתחיל ללכת..

בתמימות ילדותית לא הצלחתי לתפוס איך הוא "זז" הצידה, שינה תנוחה מעמידה להליכה ועוד הפך את הצבע שלו.. לא קלטתי "מאיפה הוא ידע" שעכשיו הגיע תורם של הולכי הרגל והם אלו שצריכים להתחיל ללכת... אני לא סגור על זה, אבל נראה לי שמה שבסוף הניח את דעתי היתה "התובנה" שהאיש ברמזור יודע מה לעשות לפי כמות המכוניות שעל הכביש או האנשים שנמצאים ליד המעבר חצייה..

היום עמדתי ברמזור, ראיתי את האיש "מחליט" לשנות תנוחה וצבע, חזרתי לזיכרון הילדות הזה, והתרפקתי עליו.. התרפקתי על ימי התום שהלכו לבלי שוב. על המסקנות הברורות "שיישבו" לי את התהיות הטענות והמענות שעמדו באותם הימים בראש מעייני. ו... פתאום הבנתי שיש לי גם היום את האפשרות להיות שם.. ליישב כל מיני "תהיות" טענות ומענות שמענות.. שיש ביכולתי להחליט "שהאיש ברמזור" יודע לפי כמות "האנשים" או "המכוניות" תורו של מי עכשיו...

כן. לא פעם אני מתענה עם בעיה, כאילו שפתרונה תלוי בי. מתאמץ לכסות את שלל האפשרויות האפשריות ומה שאצטרך לעשות או לומר בכל אחת מהן.. ושוכח שבמקום להתייסר ולייסר את עצמי, עליי רק להיזכר שזה לא תלוי בי. שיש "מישהו ברמזור" שיכול לעזור לי ומוכן לעשות בשבילי את מה שאני לא יכול לעשות למעני, כל מה שאני צריך לעשות זה לבקש ממנו, ולתת לו להחליט..

גם כיום והיום, באסירותודה - יש לי מישהו ברמזור..