טוב, האמת שאין כאן איזה חידוש גדול, ובסך הכל אותם דברים שאנחנו מכירים כל כך טוב מהמשנה כתובים בשפה אחרת בספר הגדול. במקום אחד זה נקרא השמח בחלקו ובמקום השני זה נקרא קבלה. שתי אפשרויות לכנות את אותו דבר. גם התוצאה היא אותו דבר, למרות שבמשנה מדברים על עשיר ואצלנו על מפוכח - כנראה גם כאן זה בעצם שני כינויים לאותו דבר. אם אני נקי - אני עשיר.

המשפט הזה הכה בי לפני מספר ימים, ברגע מואר שבו הייתי צריך לקבל את המציאות כפי שהיא. פתאום יכולתי ממש לראות את זה ולהתחבר לכך, וכמו תמיד - התאווה היא בסך הכל תבנית מוקטנת של החיים שלי, ואותה התמודדות שיש לי מול ההתמכרות - יש לי מול שאר הדברים בחיים.

זה היה ברגע שבו בזוית עיני קלטתי מושא תאווה. לא נתתי לעצמי אפילו לא מבט ראשון, אבל הדמות הכללית נחרטה לי בראש. זה היה עמום בצורה שאם היה מדובר בדמות מוכרת - לא הייתי יכול לזהות. בתוך הראש הרגשתי פספוס. לא רציתי תאווה, ולא רציתי לשטוף את העיניים, אבל רציתי טיפה, רגע אחד שבו לפחות אוכל לראות. ואז זה הכה בי. פתאום ידעתי שלעולם לא אוכל להינות ממראה של אישה. לא רק שלא אוכל להתאוות ולהשתמש בתאווה, אלא שלא אוכל אפילו להינות ממראה תמים ורגיל ביום יום. לא שהיה כאן משהו חדש, אבל העוצמה של ההבנה הזאת פתאום היתה מאוד חזקה.

ברגע הראשון, מנגונני ההצלה שלי הציעו "תחליף". הרי אני נשוי, אז אולי במקום להסתכל כעת על נשים, פשוט אמצא לי משהו אחר עם אשתי, למשל לצאת למסעדה ביחד או כל דבר אחר בו אוכל להחליף את "התאווה האסורה" ב"תאווה מותרת". מבלי להיכנס בכלל לנושא הרחב של תאווה (לפיו ויתור על תאווה כולל כל סוג של תאווה), ידעתי שזה דבר שגוי. הרגשתי שמה שאני עושה זה נסיון לרדוף אחרי מה שאין לי, במקום להיות שמח בחלקי. לצאת למסעדה עם אשתי כדי להינות זה דבר מצוין, אבל לצאת למסעדה עם אשתי כדי לא להתמודד עם הרגשת ריקנות מכך שיש נשים אחרות - זה דבר גרוע.

ואז ידעתי גם שקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. במקום לנסות לרוץ אחרי הזנב של עצמי בגלל כל דבר שאני רואה או מרגיש או שומע - אני יכול לקבל את החיים שלי כפי שהם, ואז להינות מהם, ולהיות גם עשיר וגם נקי...