אה, אבא.. המגיד שיעור אמר לי להתקשר אליך ולומר לך שאני לא יכול להמשיך ללמוד "בסיידער" - - - - א'לי תן בי את השלוו.. אומץ לשנו.. אומץ לשנות.. אומץ לשנות.. זה הזמן. בררר. בלעתי בועת אוויר (הלוע שלי חרב כבר כששמעתי את המילים - "המגיד שיעור".), והתפללתי: אבאל'ה, תן לי כוח להיות אבא כמו שמגיע לו שיהיה לו. כמו שמגיע לי להיות..

מתוק שלי, מה קרה? אה, אה, לא למדתי. התבטלתי. והרב "פלמונובי'ץ" אמר לי שאני לא יכול להישאר בבית המדרש... שמע, זה לא נעים.. כן, אבא, תאמין לי שלא התכוונתי. יש לי חברותא לא משהו. אותו הוא בכלל שלח הביתה לכמה ימים.. התכוונתי, שזה בטח היה לך לא נעים לשמוע את המילים האלה מהרב..

כל מה שהוא הצליח לומר היה "אה" ודיי.. גם אני. אין לי מושג מאיפה זה בא. למרות שהן יצאו מהפה שלי. המילים הללו לא שייכות לי. אני פשוט לא מסוגל לומר אותן. גם לא את אלו שבאו בעקבותיהן: תראה, גם לי היה לא קל בגיל שלך לשבת בבית המדרש.. בטח לא עם חברותא שלא סגור על עצמו. בוא נחשוב יחד מה אתה יכול לעשות כדי שההרגשה שלך תשתפר - - -

ניהלנו שיח קצר סביב מה שישפר לו את ההרגשה, והגענו במהירות לעמק השווה: "הרגשה טובה תבוא לו מסיפוק. מחויבות ולימוד מספקים אותו. הוא צריך למצוא את הדרך לנטרל רעשי רקע".. לבנתיים הוא ילך לבית כנסת שכן וילמד דף גפ"ת...

בלילה חיבקתי אותו חזק. אמרתי לו שאני סומך עליו, ושזה בסדר "שהתפלק" לו אני אוהב אותו תמיד. "אתה הילד שלי". רק ילד. שלי. כל השאר לא באמת חשוב. והאמת היא שחיבקתי אותי חזק. את הילד שבי..

אני יושב עכשיו וצוחק ובוכה. צוחה ובוכק.. בוכה על כל אותן הפעמים שפחדתי והפחדתי. שנחבטתי וחבטתי. שנעקצתי ועקצתי. שנצעקתי וצעקתי. שאויימתי ואיימתי. שהוכיתי והכיתי. ש.. וש... וצוחק ומודה עליהם. על כולם. שהרי בלעדי זה לא היה את זה..

תודה אבאל'ה. על העבר. על ההווה. תעזור לי בבקשה לזכור היום – "הוא" רק ילד...