הצעד האחד עשרה מציע: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

אותנו לא צריך ללמד תפילה. או שבעצם דוקא כן? כי התפילה שעליה גדלנו היא ברוב המקרים לא התפילה עליה אנחנו מדברים בצעד הזה. לא מדובר כאן על תפילה של חובה, אותה תפילה שנעשית כדי לסמן V במשבצת של שחרית וכן הלאה, אלא תפילה שאם אין לה מהות פנימית - אין בה שום טעם.

למעשה מדובר כאן בשינוי גישה לגבי כל הענין של תפילה. גם מצד מה שאנחנו מבקשים וגם מצד הדרך שבה אנחנו מבקשים. אנחנו לא מגיעים מתוך גישה שאלוקים חייב לנו אלא אנחנו עושים את המוטל עלינו ומבקשים ממנו לעשות את השאר, אבל מתוך קבלה שהתוצאה כפי שהוא יחליט היא הדבר הטוב ביותר עבורנו. אנחנו גם לא מתפללים מתוך חובה כדי לצאת ידי חובה אלא מתוך הלב שלנו.

אין שום חובה להתפלל בצעד ה-11 דוקא סוג כזה של תפילה ולא אחר. זה יכול להיות תפילה בלי מילים, זה יכול להיות פרק תהלים וזה גם יכול להיות התפילה של שמונה עשרה. הענין הוא למצוא משהו שאנחנו מתחברים אליו ולבקש באמת.

אבל יותר מזה: התפילה הזאת מלווה אותנו במשך היום. כאשר אנחנו נתקלים בקושי, אנחנו יכולים לעצור לשתי דקות ולפנות לאלוקים בבקשה שיתן בנו את השלווה כדי לקבל את רצונו, ושיעניק לנו כח כדי לעשות את המוטל עלינו.

אז בפעם הבאה שאתה מרגיש קושי, בין אם בנוגע לתאווה ובין אם זה בנוגע להתמודדויות החיים הרגילות, תעצור ותקדיש שתי דקות (כן, 120 שניות) לתפילה והרהורים. אחר כך תכתוב בקצרה את החוויה שלך מהתפילה הזאת.