רציתי לשתף במשהו חדש. אני מרגיש שבפעם הראשונה נראה לי אני חסר אונים.
היו לי תקופות של חוסר אונים אבל זה לפעמים היה צריך לעבוד קשה למצוא את זה לפעמים לא התנהגתי כמי שבאמת חסר אונים לפעמים סתם אפילו לא הרגשתי חסר אונים. (אני יכול לבד ועוד כל מיני בוקי סריקי.).
אני ברוך השם נקי תקופה יפה מחלים הולך לקבוצות אבל בימים האחרונים אני מלא תאווה. כל היום חושב מפנטז מתסכל לוגם מחפש איך ללגום ואיפה אפשר ללגום.
בהתחלה זה היה סבבה מהנה אפילו. אבל אז הרגשתי רע. כי יש דבר אחד אם קשה לך לא לחשוב ויש דבר אחר של חיפוש.
בפרט מבחינת אשתי הרגשתי רע אני ממש רואה שהיא סובלת ואני יושב פה וחושב ומסתכל על מה שבא לי ברחוב.
ואמרתי לעצמי להפסיק וברוך השם עשיתי פעולות התקשרתי לחברים וקצת עבר. ואז זה חזר. ופשוט זה חוזר וחוזר כל הזמן. פתאום הרגשתי לא שפוי. כמה אפשר לפנטז ביום? כמה אפשר לחיות בדמיון? ופשוט אני מוצא את עצמי חושב ומפנטז בלי שום רצון. אני מנסה להפסיק אומר לעצמי יאללה מיצית כבר. ואני לא יכול. זה כבר כפייתי זה כבר לא מרצון. אבל זה תוקף אותי ובא עוד ועוד ובאמת כבר אני מרגיש סוג של גועל ועדיין זה מגיע בכמויות.
ופתאום אני קולט שזה בדיוק הכוונה כשאומרים "חוסר אונים". אני חסר אונים אל מול התאווה. אני לא יכול לראות נשים בצורה נורמלית. אני לא יכול להחליט שאני לא יפנטז ולהצליח בהחלטה הזאת. אני פשוט לא יוכל להיאבק בגלים האלה. הם יותר חזקים ממני. ואם אני ימשיך לנסות את מה שעשיתי עד היום אני יפסיד. יפסיד במלחמה. כי אני פשוט לא יכול.
אני צריך לשנות גישה. אבל לא רק בראש. צריך גם במציאות. כי בראש זה לא מספיק צריך פעולות צריך לחיות בצורה אחרת. כי אם אני לא ישנה גישה במציאות אז אני ימשיך לנוד כמו עלה נידף עם כל רוח מצויה. הדרך היחידה שלי להצליח כן לחיות איך שאני מעוניין ולא להישלט על ידי התאווה שלי זה לשנות את הגישה.
א-לי תן בי את היכולת להבין תמיד (גם כשקל לי ואני ״מתסדר לבד״...) שאני לא אדם רגיל. אני אדם שאיבד שליטה. אני אדם שבכל רגע נתון יכול לאבד שליטה. ותן בי את הכל לעשות את הפעולות הנכונות בשביל ההחלמה שלי.
רק להיום. אמן.