כל כך הרבה טענות היו לי כלפי שמיא: למה גדלתי בבית כזה, למה יש לי בעיה כזו, למה עברתי דברים כאלה? ובעניין התאווה כמובן: איך זה שיש בי את הרצונות והאובססיות האלה ואת היכולת להוציא אותם אל הפועל מבלי להיתפס? ובמובן רחב יותר: אולי אני בכלל טעות בפס ייצור? למה מענישים אותי ככה?
פעמים רבות תהיתי מה היה קורה אם רק אני הייתי כותב את התסריט של החיים שלי. המון שעות העברתי פנטזיות על מציאות שהכל "מסתדר" בה ואני מאושר. לא מזמן נתקלתי בפתק שכתבתי בתור נער צעיר על הציפיות שלי מנקודת זמן עתידית שכבר חלפה בינתיים, וגיליתי שלא הגעתי לשום יעד שהצבתי לעצמי, אפילו לא אחד.
מצד שני, אני עדיין בחיים. היו תקופות שזה לא היה ביג דיל, אבל עכשיו אני שמח בזה. יש לי אבא שלא מוותר עלי, למרות כל מה שעשיתי. רק עכשיו אני מתחיל להבין שגם בנקודות השפל הנמוכות ביותר אלוהים היה שם איתי ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה. אני לא יכולתי לראות עד כמה הוא אוהב אותי ואיזה מתנות נפלאות הוא מעניק לי לאורך הדרך, כי הייתי עסוק מידי בעצמי. לא השארתי לו מקום. לא נתתי לאור להיכנס מבעד לסדקים. ניסיתי לקחת את מקומו, וזה כמובן לא אפשרי.
אני עדיין נאבק על בסיס יומי ברצון לשלוט במציאות, לשלוט באחרים ולשלוט בעתיד. מתי כבר אבין שהדברים האלה גדולים עלי ושיש מי שעושה את העבודה הרבה יותר טוב? מתי אלמד לשחרר ולתת לאל?
אני מבקש את ההבנה העמוקה, לא השטחית. כי ניסיתי להתחנן אל ה', אבל גיליתי שהוא לא כספומט והתייאשתי ואז ניסיתי לברוח ממנו, אבל גיליתי שאני רוצה בקרבתו. בשום שלב לא ידעתי איך לדבר איתו על העניינים שבגללם אני פה, וזה הקושי העיקרי שלי כרגע בסוגיה הזו. במידה רבה אני עדיין לא מרגיש בנוח לפנות אליו בבקשות בענייני התאווה. למרות שאני עושה את זה בפועל עכשיו על בסיס יומי, הייתי רוצה ללמוד לדבר עם ה' יותר ולהכניס אותו יותר לחיים שלי.