אני זוכר את היום ההוא בו פגשתי לראשונה את הפורום. זה נשמע מגוחך, אבל רק ביום ההוא אחרי הרבה שנים של התמודדות הבנתי לראשונה שיש לי בעיה. להבדיל מהרבה אנשים שנמצאים בדרך וחיפשו פתרונות, אני מעולם לא הבנתי שיש לי בעיה. ברור שהחיים התנהלו עם המון תסכולים וקשיים אבל תמיד ממש הייתה לכל בעיה סיבה. הנפילות לתאווה נבעו מחוסר הרצינות שלי בעבודת ה', מכך שאני לא ממש לומד מספיק ספרי מוסר, מחוסר יראת שמיים מספיקה.

התסכול הנורא והייאוש שאחרי היו פועל יוצא של ייסורי מצפון ראויים לחלוטין. תמיד היה מול עיני אותו משפט "רשעים מלאים חרטות" מה יותר טבעי ונכון למקם את עצמי בסטטוס של אותם רשעים המלאים חרטה? היה די ברור לי שחז"ל לא פירטו יותר אך כוונתם הייתה לאותם שכמותי המאוננים פעם אחר פעם ומתחרטים על כך, תיאום מושלם.

כשתקפו אותי ריקנות וחוסר סיפוק, שוב היה זה די ברור שהסיבה לכך היא חוסר עשייה מספקת בעולמו של הבורא. לפעמים הייתי מרגיש אפילו בנח עם רוחות העוועים השורות עלי, זה אישר לי את ההרגשה שאני חוזר בתשובה, עוסק בחשבונו של עולם ובחשבון הנפש על מעללי.

גם בשאר תחומי החיים. הייתה רשימה ארוכה של אנשים שלו רק היו מיטיבים את דרכם ומתנהגים כראוי הייתי גם אני שמח ומאושר יותר. אני כועס כי אשתי לא מבינה אותי, חמותי דורשת ממני, הבוס מלחיץ אותי, אחרים לא מעריכים, הילדים מנצלים, השכנים אנוכיים וכו' וכו' בקיצור המון סיבות וגורמים חיצוניים הזרועים כאבני נגף לאורך חיי.

פתאום דברים קיבלו פרשנות שונה. התברר למרבה הפלא שיש לאחד את הרשימות. שהשכנים, הבוס ,חמותי ואשתי ואפילו הנהג שמרגיז בכביש כולם קשורים ל...אוננות. שכל מה שחשבתי עד היום היה מוטעה. היה משהו מאתגר ומרגש להתחיל להגדיר מחדש מושגים. במשך הזמן הבנתי שהתאווה איננה הבעיה אלא הפתרון. יותר נכון הנסיון לפתרון. היא המקל שנותן לי את המכות בלי ששמתי לב למי שהחזיק אותו. אם בהתחלה חשבתי שכל האנשים ברשימה שלי הם אלו שמחזיקים את המקל התברר לי שאני הוא זה שמכה את עצמי.

ככל שחולף הזמן נדמה שהתאווה אינה הנושא המרכזי. היא אמנם תופסת את המקום המכובד ביותר בגלל הסטיגמה. לא ממש נעים לספר שבא לך לאונן מדי פעם... שהראש שלך מספר לך על תכנונים של למימוש פנטזיות. די ברור שהתאווה זכתה למקום נכבד בזכות הסטריאוטיפים שהיא מייצגת. הרבה יותר יפה לספר שיש לך בעיה של אלכוהול, אכילת יתר, סיגריות ואפילו הימורים וסמים מלספר שאתה רודף שמלות... (למרות שת'אמת אני די משוכנע שיותר מדי אנשים מתמודדים עם התאווה הזו יותר משאר התאוות) למרות זאת, הבעיה המרכזית שלי היא הרגשות.

התאווה הפכה לשעיר לעזאזל. היא סמלה עבורי שנים רבות את חוסר האונים שלי. הפכה לשק החבטות שהלך ותפח מיום ליום. לא היה לי את היכולת והנכונות להסתכל לעצמי בעיניים ולהתחיל לפרק את שלל הבעיות שדרשו טיפול. היה הרבה יותר נח להתייחס אל הכל כמכלול אחד.

אפשר לומר שהרבה שנים היה כאב גדול אבל הנפש הייתה בהרדמה חלקית. המודעות לתהליכים כמוה כטיפול ללא הרדמה. המון שרירים וגידים שהיו מנוונים מתחילים לגלות סימני חיים ואיתם גם כאבי החזרה לחיים. פקעת רגשות סבוכה ומפותלת מתחילה להשתחרר. גוונים חדשים של תחושות מבודדים ומקבלים זהות עצמית.

כל עוד לא הוברר מקור הכאב לא יכול להימצא הפתרון. יחד עם היכולת לזהות את מקור הכאב באה לה גם היכולת המופלאה להתאים את הפתרון. זה לא תמיד קל, לפעמים אף קשה מנשא. אבל התמורה כשהיא באה נותנת פשר ותמורה לסבל שבדרך.