"ושמחת בחגך והיית אך שמח". בשביל מכור, מה זאת שמחה? להשתמש יותר ויותר עד הנשימה האחרונה, עד איבוד הכרה עד אובדן תחושה. לברוח להסתתר להתחבא, לרוץ לתאווה למשוך את התענוג מעבר לקצה.

אויייייי כמה עצוב וריק אני בחג, לא שמחת מצווה, לא הנאה מבני ביתי, העיניים מתרוצצות כל הזמן, לבדוק את האופציות.... מתי, עם מי וכמה אני יכול להשתמש.

כשנגמר החג, מתחיל הדיכאון הבדידות הולמת בי כמו פטיש חמש קילו, הריקנות ממלאת כל חלל בנשמה, רעב עצום מתעורר, כמיהה לחום אמיתי. שבוע אחרי החג אני עדיין במיטה לא מצליח לחיות. צרכים ושימושים.

אבא למה? מה עשיתי, אני באמת באמת לא אוהב את זה!

כן, את הציורים והפנטזיה - את אלה אני אוהב. תן לי עוד. אבל למה ריקנות? למה סבל? למה דיכאון? למה מוות? למה! למה? ששש... אין תשובה!

אבא תעזור לי לצאת מזה, אני מתחנן. הראש שלי מלא שדים ושידות הקולות לא מפסיקים אין לי נשימה. זהו החלטתי שזה הסוף די אני עוזב...

*

יד, משום מקום, אוחזת בי. מנערת אותי, קום תתעורר. זה עוד לא הסוף. הגעת לבית חולים, עכשיו אתה מאושפז. איך הגעתי לכאן? מישהו הביא אותך בחושך, אמר שמצא אותך בין הבילבול לטירוף זרק אותך בכניסה ונעלם. עוד מעט ביקור רופא תקבל תרופה ותרגיש יותר טוב.

הרופא בודק נותן מרשם: לא לבד, בלי "אני". כשזה מגיע תרים טלפון לחבר, תתבונן פנימה הכאב מתוכך, תעבוד על עצמך, תן שירות לאחרים, תנקה את הרעל, לך לקבוצות, דבר על זה, קבל כח מכח עליון.

*

אוהבים אותך. מה? אוהבים אותי? מה יש לאהוב, אני לא אוהב אותי. קול משום מקום אומר לי אולי עכשיו לא, קבל את זה...

לפתע האויר מתנקה, הנשימה קלה יותר. העיניים רואות צבעים אמיתיים, האזניים שומעות צלילים החיים, הרגש אחח... הרגש מתמלא.

השימחה בפתח הקצב עולה אנרגיות מפוצצות, כמה טוב. במקום ה"למה" - אסירות תודה, אור גדול עולה עכשיו... וואו, מה? אפשר לחיות ככה? זה פשוט נפלא.

ואז התובנה הגדולה מכה בי בהולם לב, את התרופות צריך לקחת כל החיים. זה לא טיפול - זה שינוי.

אסירות תודה, על כל מה שעברתי עד הלום... לא הייתי מגיע לכאן בלי זה, לא יכולתי לזכות למתנות אם לא הייתי שם. אוהבים, אוהב, אהבה איזו מילה ענקית. לתת לתת לתת, בלי לקבל.