בתקופה האחרונה, הטרידה אותי מאוד המחשבה על חודש אלול ועל ימי הרחמים והסליחות שעוברים לידי ואני לא קשור אליהם. לא יצא לי כמעט לבקר בבית הכנסת ולשמוע את קולות השופר ואת הסליחות שמרעידות את הלב. זכרתי שהדגים שבים רועדים בחודש אלול ואני - זה עובר ממש לידי. בתכנית למדתי שלנסות "בכוח" זה לא כל כך יעבוד לי ולכן הייתי חסר אונים...

מצד אחד התחושה שאני לא מרגיש את "אלול" ומצד שני התחושה שלא כדאי לי להילחם בזה.

דבר אחד ידעתי. אני לא רוצה לחזור לאותם הימים בהם הייתי מתרגש בסליחות ובימים הנוראים ומיד אחר כך חוזר ובגדול אל התאווה.

חשבתי לעצמי, שכנראה עדיין אין לי עדיין חודש "אלול". קודם כל אני צריך להיות בן אדם נורמלי שיהיו לי את החודשים האחרים ובסוף גם חודש אלול יגיע...

היום ישבתי עם חבר, לא מהתכנית, שמכיר את הסיפור שלי. בסוף הדברים, כשכבר יצאתי ללכת הוא אמר לי: "אתה לא צריך חודש אלול, אצלך כל השנה זה חודש אלול".

יצאתי מביתו והתחלתי לבכות. בכיתי במשך שעה מרוב התרגשות. הנחתי תפילין והתחלתי להתפלל בהתרגשות...

אני לא יודע למה, אולי דווקא בגלל שהוא חבר שלא מהתכנית, זה נגע ללבי. את הרגשת השחרור לא ניתן לתאר במילים. הוא כל כך צודק! אני יושב ומדבר אתו על כך שאני מתקרב לצעד 8 ואני רוצה לסלוח ולא יודע איך לעשות זאת בצורה כנה... דיברתי אתו איך אני יכול לקבל את הילדים שלי גם אם הם ממש לא כמו שאני הייתי רוצה. דיברתי אתו באסירותודה על מה שקיבלתי מהתכנית.

ואז הבנתי, למה ציפיתי בחודש אלול? ציפיתי לאיזה התרגשות, פנטזיה. היום, אני מקבל את עצמי. אני לא הולך לישון בלי חשבון נפש מפורט כמעט כל ערב וכמה פעמים ביום. אני מבקש סליחה ממי שאני צריך, סליחה כנה. אני מצליח להיות מחובר יותר עם אשתי והילדים, לדעת לקבל את עצמי גם כשאני טועה. כל כך הרבה דברים שלא ידעתי בזמן שהייתי קם לפנות בוקר וצורח את ה"סליחות".

האם זה לא חשבון נפש?

אז היום אולי אני לא קם כל בוקר לסליחות, אבל כל כך רוצה לדעת לסלוח ואולי אז גם אוכל לבקש מה' שיסלח לי.