מאת ד"ר גאבור מאטה, מומחה לחקר וטיפול בהתמכרות
כל החומרים ההרסניים, בין אם אופיום קוקאין או אחרים, הם למעשה משככי כאבים. בחלק מהם באמת משתמשים כמשככי כאבים, אבל בכאב פיזי ובכאב רגשי, הסבל נחווה באותו חלק של המוח.
אז כשמישהו חווה דחייה רגשית, מופעל בו אותו חלק במוח כמו בדקירת סכין. לכן, נכון לומר שהתמכרות מתחילה עם כאב ומסתיימת עם כאב, כך שכל ההתמכרויות הן ניסיון לשכך את הכאב.
כשאני עובד עם התמכרויות, השאלה הראשונה תמיד אינה: למה ההתמכרות, אלא: מה הכאב. ומה שמגלים הוא אבדן רגשי או טראומה. במקרה של מתמכרים קשים, כל אחד ואחד מהם עבר טראומה.
אבל בין אם זו התמכרות למין, לאינטרנט, ליחסים, לקניות או לעבודה, כל אלה הם ניסיונות להתרחק ממצוקה.
קית' ריצ'ארד שהיה מוכר להרואין אמר: "כל הדברים המעוותים שאנחנו עושים רק כדי לא להיות עצמנו לכמה שעות". למה שמישהו לא ירצה להיות עצמו? מכיוון שהוא במצוקה קשה מדי, בכאב רב מדי. לא אכפת לי מה אומרים על גנטיקה, בחירות או כל שאר השטויות, תמיד מדובר בכאב. כי הניסיון לברוח מהכאב, הוא זה שיוצר עוד כאב, וזו המציאות של ההתמכרות.
אך השאלה היא, איך אנשים יכולים להיות עם הכאב שלהם? רק אם חשים בחמלה ממישהו "רק כשתהיה חמלה אנשים ירשו לעצמם לראות את האמת". אז אנשים מכורים זקוקים לנוכחות חומלת שתרשה להם לחוות את כאבם בלי הצורך לברוח ממנו. וכל הניסיונות לברוח ממנו הם כמו האימרה ש"הדרך הבטוחה להגיע לגיהינום היא לברוח מהגיהינום".
אז עלינו להיות עם הכאב, חייבים להיות איתו, אבל צריכה להיות לנו תמיכה. ואנחנו חיים בחברה שבאופן כזה או אחר, רוצה הקלה מידית, סיפוק מהיר, הסחת דעת. במילים אחרות אנחנו חיים בחברה שמבוססת, כלכלית ופסיכולוגית, על חוסר תמיכה באנשים להיות עם עצמם, תמיד לברוח מהר. אז קשה מאוד לטפל בהתמכרויות בחברה כזו.
העניין הוא למצוא דרך כלשהי להיות עם הכאב, כדי להיות מסוגלים לדעת מהו באמת.