"בא לי ללגום רק קצת..." זה כל הסיפור שלי עם התאווה במשפט אחד.

זה תמיד מתחיל ב'רק' ומסתיים כעבור הרבה זמן בתחושה מבולבלת של איך לעזאזל שרפתי כל כך הרבה זמן על התאווה הזאת. שוב ושוב... אני חסר אונים מול ה'רק' הזה, אני מפנים לאט לאט ששם נמצא נקודת השינוי הפנימי בהתמודדות שלי עם התאווה, לזהות את המקומות הללו שאני אומר לעצמי אבל זה 'רק'..ובסוף מושכות אותי ללא שליטה על עבר מחוזות הדמיון והפנטזיה שתירת כל כך יפה. אגב שמעתי פעם מסר שנתן חבר ותיק מאד בתכנית, הוא טען שההבדל בין מכור ללא מכור זה הנקודה הזאת, אדם מכור זה אדם שהולך לאיבוד בתוך התאווה, היא משתלטת לו על כל המרחב של התודעה בזמן השימוש איתה, הוא נעלם בתוכה לפעמים לחלוטין.

לכן היא כל כך מסוכנת בשבילי, כשאני בתוכה אני נתון לשליטתה והיא לא מתחשבת ואין לה רחמים, היא רוצה עוד ועוד חלקים ממני, מזמני מרצוני ממאוויי ממעשיי ומחשבותיי, היא רוצה את כל כולי.

אצלי הניצחון הגובר והולך מולה, רק להיום, לקח זמן, לא הצלחתי להימנע ממנה לחלוטין מיד, הייתי משחק איתה בתקופה הראשונה, חשבתי שאני אצליח ללכת על הקצה ולא להיכוות, וכמובן שבסוף היא תמיד נצחה. לאט לאט כשהצלחתי להיכנע ולהתגבר על עוד ועוד מצבים של 'רק' ו'קצת', למדתי לזהות יותר טוב מצבי סכנה כאלה ולהתפלל לאבי האוהב שיעזור לי להתגבר ולא לנסות לשחק איתה. אפי' לא רק קצת. אני עדיין מתמודד מול הרצון הזה להרגיש אותה רק קצת אבל בחסדי יוצרי הרחום זה פחת מאד. רק להיום.