לאט לאט ככל שצוברים ימי נקיות אני נוטה לשכוח למה הגעתי לתכנית. השיכחה היא כלי מדהים המאפשר לי להמשיך בחיים למרות הסבל שעברתי והקשיים, דמיינו לעצמכם אדם ללא שיכחה, מרוב חרדות ופחדים הוא היה מסתגר בבית.

יחד עם זאת יש מתנה נפלאה שהיא הזיכרון, בעזרתו אנחנו נזהרים מטעויות העבר ומתרפקים על השמחות וההנאה שחווינו במהלך חיינו. בתכנית הכל צריך להיות מאוזן, כך גם הזיכרון והשיכחה.

במהלך העבודה בתכנית מצאתי מס' כלים שמחזירים אותי ליום שבו נכנסתי לאתר והייתי מוכן לתת את חיי בשביל הנקיות.

כל יום במהלך ה200 יום הקפדתי לשחזר את הסיבה שבזכותה אני פה, זו לא האוננות או שמירת העיניים. זו האישה והילדים. דווקא הם, למרות שהם בכלל לא יודעים על ההתמכרות או על התכנית. אבל הם התזכורת למה אני פה.

לפני התכנית חייתי במעיין מערבולות חוזרות ונשנות של עצב עמוק ודיכאון והיי מטורף של שימחה, הנפגעים העיקריים היו הקרובים אליי, לא הצלחתי לווסת את הרגשות שלי. כשהייתי מדוכא הם היו סובלים וכשהייתי בהיי לא הייתי מצליח לראות אותם, הכל היה סביבי. הם היו עבדים לגחמות של התאווה שלי, למין, לשתיה ובעיקר לשליטה וכבוד. הסבל שנגרם להם היה בלתי יתואר, העצבות הייתה בעיניים שלהם כל הזמן. לא עיניין אותי מה הם צריכים אלא מה אני קובע שהם צריכים, הם היו חייבים להשמע לדרישות שלי אחרת הייתי מסוגל להפוך את כל הבית.

במהלך ההחלמה התחלתי לראות את מה שעוללתי להם, לאנשים הכי קרובים אלי. לכן כל בוקר אני מסתכל עליהם ואומר לעצמי, כל רגע במחלה יחזיר אותנו למקום הנורא הזה, כל מעידה עלולה לרוקן את השלווה מהבית, להוציא את השימחה מהעיניים של אשתי והילדים, ולגרור אותנו לתחתית חדשה.

המשפחה שלי הם העדות להחלמה שלי והם הניצולים מהמחלה שלי. לכן בכל רגע שאני רוצה ליפול אני נאלץ לחשוב, האם אני באמת רוצה לשחוט רגשית ונפשית אשה וילדים קטנים? הורים שהם כבר לא צעירים? חברים וקרובים? החשיבה הזו עוזרת לי להבין שאסור לי להשאר בריכוז עצמי, אני מסתכל על המציאות ככל שהיא תהיה קשה בעיניים ומסביר לעצמי מה יקרה אם אני אהיה משומש.

איך עושים את זה? התכנית זיכתה אותי בסוללה של חברים יקרים, אנשי מידות, חכמים וטובים. שכל אחד מהם מזכיר לי למה אני פה ומה קורה לי ולקרובים שלי אם אפול, הם לא מרחמים עליי, הם לא מוותרים לי, הם לא מסכימים איתי, הם רק מקבלים אותי. ככה כמו שאני.

ואני מסתכל על עצמי דרך העינייה שלהם, ונזכר איפה הייתי לפני 200 ימים, אז אף אחד לא הבין אותי, ולא קיבל אותי, האם לשם אני רוצה לחזור? לוותר על המתנה הנפלאה הזו?

אולי לזה התכוונו חז"ל כשאמרו, או חברותא או מיתותא, הבדידות של הריכוז העצמי קוברת אותי חי בתוך עולם של פנטזיות החברותא מעמידה בפני מראה אמיתית לגבי איך אני נראה באמת. החיבוק החם של החבר מהקצה השני של הקו או אפילו מקצה העולם, במילים פשוטות: "אוהבים אותך" . חושף בפני את הטירוף שדוחף אותי ליפול, במכה אחת מעורר אותי להמשיך לפעול כדי להציל את עצמי והאנשים הקרובים אליי ביותר.

אני מתוודה בפניו על חוסר השפיות שלי ומבקש מאבא שיציל אותי מהטרוף הזה, כדי שאוכל לזכות רק ליום אחד, להיות אבא, בעל, בן, חבר אמיתי. לזכות להיות נוכח בחיים של האנשים שאוהבים אותי וצריכים אותי. להיות נקי.

את זה אני לא שוכח, גם כשהתאווה ממש בדלת

אוהב אותכם מעמקי נשמתי, אחי היקרים לדרך. אתם האור בקצה המנהרה, אתם החיבור שלי לעצמי.