אני רוצה לברוח. זה חזק ממני. גם כשאני מחובר ומפוכח ועושה פעולות, יש רגעים כאלה, כי בריחה היא ברירת המחדל שלי: ממחוייבות, מאחריות, מעימותים, מפגמי אופי.

ולא, זה לא קשור לרצון להתאוות. זה קשור למציאות אחרת שאני רוצה לברוח אליה כי הרבה פעמים אני לא יודע להתמודד עם הרגשות שלי.

אם יש לי משימה בעבודה שאני מפחד ממנה. אם אני מפחד מביקורת. אם אני מקבל ביקורת ומתבאס. אם אני מתבאס כי נזכרתי במשהו שאישתי אמרה לי אתמול. אם אישתי לא אמרה לי כלום אבל אני מרגיש בבטן שמשהו רע בינינו עומד לקרות היום. אם לא קרה משהו רע אבל אתמול הייתי בטינות. אם אני עכשיו בטינות ופועל על פגמי אופי. אם אני לא פועל על פגמי אופי וסתם משועמם.

בכל מקרה, אני מנסה לברוח מהמציאות של חיי. לא משהו משמעותי, רק לשבת חמש דקות בשירותים ולבדוק מה חדש באתר שלא ביקרתי בו הרבה זמן. הוא בכלל לא אתר פורנוגרפי ויש לי הרבה דברים לעשות היום בעבודה.

אבל ברור לי שאני לא אסתפק בזה. אם אתחיל בחמש דקות אגרר אולי אפילו לשעה. אחזור מזיע למשרד, ישאלו איפה הייתי וכו.

ואני כבר הייתי שם יותר מידי פעמים, מכיר ויודע איך זה מרגיש גם אם נוח לי להגיד ששכחתי. אז אני מוותר. כי הויתור עשה לי טוב בימים האחרונים, הרבה יותר מהמעידה שלעסה וירקה אותי.

ואני נכנע, כי אני לא יכול לבד. ואני משתף, כדי לצאת מהראש שלי ולזכור שתאווה היא רעל בשבילי. שהיא אף פעם לא פתרה לי שום בעיה, והיא לא גרמה לי להרגיש טוב יותר, שהיא אחיזת עיניים

ואני אסיר תודה, כי פעם לא הייתה לי אפשרות בחירה, לא הייתה לי אפשרות אחרת אלא להשתמש. רק להיום, באסירות תודה ולא בכוחי, אני יודע שאפשר גם אחרת