היום הזה התחיל בסערה ומאז רק התדרדר. אסירות תודה, רק להיום אני זוכר שאם המעלית יורדת, לא חייבים לצאת ממנה במרתף, אפשר לרדת לפני.

אז אני עוצר עכשיו ואומר באופן גלוי וברור: אני מונע היום מפחדים. חסר אונים מולם. העובדה שיש לי פחדים היא לא גילוי חדש עבורי. הרי כל יום אני כותב וחולק פחדים ומבקש מאבא אוהב שיסיר אותם ממני ויכוון אותי לעבר מה שהוא רוצה שאהיה.

מה קרה היום? אולי הצטברה מסה קריטית ואני לא הייתי שם באמת בשביל צעדים 2,3 ובטח לא בשביל 4 ואילך. אולי חשבתי שלא היה לי זמן למספיק פעולות, או במילים אחרות: העדפתי להיאחז מהפחדים האלה.

אז אני עוצר באמצע הבלגן בעבודה ומנסה להבין מה מניע אותי לפני שיהיה מאוחר מידי.

אז מה אני מקבל בפחדים האלה היום? תחושה שאני אולי שולט במציאות של החיים שלי. תחושה שאני אולי שולט באנשים אחרים. תחושה שאני כנראה יודע כיצד יתקדם היום והשבוע ובאופן כללי שולט בעתיד שלי. תחושה שאני אלוהים ולכן צריך להיות מפחד גם מדברים שאני לא יכול לעשות לגביהם כלום.

ומה אני מפסיד אם אני נאחז בפחדים האלה היום? את החיבור לאלוהים. אם אני מפחד ומוטרד אני כנראה מסתדר לבד, במרכאות כפולות ואז אני לא משחרר ולא מוסר את הפחדים לאבא אוהב. את הקבלה של מציאות חיי. את השלווה והרוגע שאלוהים יכול לתת בי. את האומץ לשנות מה שאני יכול בעזרתו. את הפעולות הפשוטות שיועילו לי ולאחרים לעבור את היום יותר טוב. את היכולת לחייך. את הטינות על כל העולם. את תחושת הקורבנות. את הרחמים העצמיים. את תחושת חוסר הביטחון. את כל הדברים שהגדירו אותי לאורך שנים ארוכות של שימוש.

מה אני בלעדיהם? הנה, ראה לעיל: זה מי שהייתי. אולי עכשיו יש סיכוי להגדרה מחדש של חלק מהערכים, אבל לא אוכל לעשות זאת לבד כי הפחד משתק אותי ומסנדל אותי וקיבלתי תזכורת טובה לכך היום.

אין ספק שאנשים נורמטיביים, וגם אני, צריכים לפחד מדברים מסויימים. זה טבעי, אחרת לא היינו מפחדים לקפוץ מהגג וכו'.

יחד עם זאת אני זוכר רק להיום שיש פחדים שמנהלים אותי ואין להם מקום ולא צריך להיות להם מקום אם אני זוכר בעזרת התוכנית שיש לי כוח עליון שמכוון את המציאות ואוהב אותי.