הוא נחשב למומחה, תמיד הצליח לצאת ממצבים שכל חבריו למקצוע פחדו להיכנס אליהם. הוא אהב לעשות את פעלוליו במקומות ציבוריים והומי אדם, שכולם יראו את יכולותיו המיוחדות.

מתיחת גבול היכולת האנושית היתה התחביב האהוב עליו, המתין בצניחה לרגע האחרון האפשרי לפתיחת המצנח, כדי להוכיח לכולם שהוא מסוגל לפתוח את המצנח מאוחר יותר. נהנה להחליק עם הרכב שלו על כביש רטוב משמן, להתקרב במהירות עם האופנוע לקיר בטון וברגע אחרי האחרון להפנות את הכידון הצידה. מה שלאחרים נחשב לאקסטרים, אצלו היה שגרה. הוא הופיע בסרטים רבים אך מעולם לא התפרסם.

אשתו התחננה אליו שיפסיק, שיום אחד התעלולים האלה עלולים לעלות לו בחייו, החברים היו מבוהלים ממעשיו וביקשו ממנו לחדול. אך הוא לא שעה לאיש, אפילו בכייה של אימו לא הועיל, האדרנלין שזרם בדמו היה חזק יותר, ממכר.

כאשר הוא הבין שהוא הגזים, חצה את הגבול, היה מאוחר מדי. הוא מצא את עצמו, באמצע צילום של סרט פעולה, בין שמים לארץ כשהקרקע מתקרבת אליו במהירות, מיתרי המצנח, שנפתח כרגיל בעיכוב גדול, הסתבכו ופתיחת המצנח הרזרבי נעשתה מאוחר, מאוחר מדי. הוא היה חסר אונים לחלוטין, הבין שבעוד מספר שניות יקרה הנורא מכל והתעלף מהפחד. כאשר התעורר הרגיש מוכה וחבול בכל גופו, באופן פלאי, הנפילה החופשית הסתיימה בתוך עץ ולמעט כמה שריטות ומכות יבשות, הוא לא נפגע.

*

מאז שאני זוכר את עצמי נהגתי כפעלולן בכל תחומי חיי. בבית ספר היסודי, כמעט לא למדתי, לא הכנתי שיעורי בית, לא למדתי למבחנים וידעתי שיהיה בסדר, תמיד ידעתי ברגע האחרון לפתוח את המצנח ולעבור את המשוכה. בתיכון, לא שיניתי את ההתנהלות שלי, לא זכור שלמדתי לבגרות יותר מכמה שעות בודדות בבוקר המבחן. והשיטה הזו עבדה, עברתי בסופו של דבר (בקושי) את כל המבחנים.

בעבודה, ידעתי למתוח את הקפיץ עד לרגע לפני שהתפקע, למחוק תאריכי יעד, להתעלם מבקשות של הבוס. פיתחתי כשרון מיוחד לפתור בעיות שקולגות שלי לא ידעו להיכנס אליהן. כולם, כולל הבוס עמדו נפעמים, משתאים מול היכולת שלי לכבות שריפות, שבסתר ליבי ידעתי שאני הוא זה שהבעיר אותן. ההתרגשות התמידית, הלחץ הבלתי נגמר, שאבו את כל כוחותיי, אולם נהניתי מכל רגע, תמיד הייתי במרכז, כולם היו תלויים בי, רק אני ידעתי לצאת מהתסבוכות המורכבות האלה. עד שמתחתי את החבל יותר מדי, עברתי שוב את גבול היכולת והבוס החליט שהוא מעדיף שלווה ונפרדנו.

בחיי הפרטיים המצב היה גרוע בהרבה, שם לא היה איש שיבקר ויבדוק אותי, שם יכולתי למצות עד תום, את היכולות הווירטואוזיות שלי בפעלולנות. הבנק רדף אחרי, הרשויות והלקוחות. אני ידעתי שאני מסוגל להתמודד עם הכל, ברגע אחד אני מפנה את הכידון והכל מסתדר. אחת לכמה זמן, לקחתי את העניינים לידיים, נהגתי באחריות ותוך זמן קצר הכל הסתדר, הוכחתי שוב לעצמי ולסביבה שאני מסוגל וחזרתי לצניחה חופשית. כמו עוף החול, נפלתי וקמתי, המצאתי את עצמי כל פעם מחדש והאדרנלין שזרם בדמי היה משכר.

ניסיתי את דרך החיים המוכרת גם בחיי המשפחה, הייתי מנותק מאשתי ומהילדים עד לסף שבירה ואז הייתי הופך לבעל המושלם, האבא האוליטימטיבי ובאמת הכל הסתדר. ושוב נכנס למעגל הקסמים ושוב ושוב. בכל פעם, הנזק היה גדול יותר, להבדיל מהתחומים האחרים, במשפחה ובעיקר בזוגיות, כל פעם שהתרחקתי הגדילה את הנזק המצטבר ודרשה ממני עבודה קשה יותר כדי לתקן. עד שהמצנח הסתבך, כל החיים שלי נראו כמו תסבוכת אחת גדולה. צנחתי במהירות לקרקע לקראת התפרקות מוחלטת ולא נראה שיש פתרון אפשרי באופק. התייאשתי, חשבתי שאין לי כבר סיכוי.

עצמתי עיניים המתנתי רק לשמוע את ה"בום" הגדול. פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי באתר של "שמור עיניך" (באמת הגעתי לפה בטעות) מרוט, שרוט וחבול התחלתי בדרך חיים חדשה, נתפסתי בתכנית, חיי ניצלו!