אז מישהו היום הכעיס אותי. לא סתם הכעיס אותי, השפיל אותי למקום הכי נמוך שיכול להיות. מישהו שסמכתי עליו.

היו לי כמה ימי חסד שהתאווה ישבה בשקט וזה היה נחמד. בבת אחת באופן לא מודע, רצון פסיכי לראות פורנו והפעולות כל כך טבעיות הכל עובד על אוטומט. אני בטעות לוחץ בטעות עוקף ואני שם. וכל זה בכלל בלי איכפתיות לזה שבא לי פורנו, אני רק מרוכז בזה שאני כועס. זועם מלא באנרגיה ובעצבות שרק רוצה להתפוצץ החוצה בזעם.

ופתאום אני פותח את העיניים וקולט אותה, גברת תאווה מסתכלת לי בעיניים. ועכשיו אני בבעיה כי אני כבר הבנתי שפורנו זה לא פתרון, לאונן לא יעזור לי עכשיו ובטח שלא יעשה לי כיף אחר כך.

מממ מלחמה חזקה בין השכל לבין רגש זועם מכלה שרוצה רק לצעוק על משהו. אבל אני לא יכול להתפוצץ על אף אחד בחוץ, כי תמיד הזעם הוא פנימי ולאן לעזעזאל אני אנתב אותו?! אבל אבל, השכל צועק לי: "הי מה אתה חושב שאתה עושה? תסתכל שניה מה קורה לך!".

תחושות קשות. אז אני מחליט לעצור רגע ולחשוב בהיגיון האם כדאי לי לאפס? מצד אחד צברתי 7 ימים מלאים של נקיות וזה המון. מצד שני הרצון לפרוק הוא כל כך חזק, כל הגוף שלי רוצה את זה. עצבוב נעים במעלה חוט השדרה, זיכרונות נעימים נעימים מהתאווה. אבל השכל לא מוותר לי שולח לי גם זכרונות נוספים של כאב ושל חושך מיד אחרי הפורנו.

הפורנו זה לא פתרון. ומה עם סתם לאונן? (רק פעם אחת.. חח בטח). זה כזה מטורף, זעם שחור כזה שאני לא רואה בעיניים. ושם אני פוגש את התאווה וביחד אנחנו קופצים עמוק עמוק לעבר החושך. בכל הכוח בכל הזעם.

אני חושב שההגדרה הטובה של ההתמודדות עם זה היא: "פרופרציות". אני כועס - אז מה? מישהו פגע בי - אז מה? תסתכל על ההשלכות של זה. בום. הנה אני פה נקי. מתמודד. עוד יום של נקיות.