זאת לא טעות כתיב בכותרת, כי השאלה האמתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא מה הרצון שלנו אלא מה הרצונות שלנו, לא רצון יחיד אלא רצונות בלשון רבים. בהרבה מאוד מצבים בחיים שלנו, יש לנו כמה רצונות בו זמנית, לעתים רצונות הסותרים אחד את השני, ולא רצון אחד ברור. האם אנחנו רוצים לאכול כעת עוגה או לעשות דיאטה כדי להיות רזים ובריאים? התשובה היא גם וגם. האם אנחנו רוצים להפסיק לעשן או רוצים לעשן עכשיו סיגריה? גם וגם. והאם אנחנו רוצים בבוקר להמשיך לישון מכורבלים מתחת לסמיכה, או שאנחנו רוצים לקום כדי להתחיל את היום בזמן ולא לאחר לעבודה? כמובן התשובה היא: גם וגם. ובענייננו, האם אנחנו רוצים לצפות בפורנו כעת או לעבור יום נקי בלי נפילה? גם וגם...

בדרך כלל נהוג לחשוב על המאבק בין הרצונות הסותרים כמאבק בין השכל לבין הרגש, בין המוח לבין הלב. אדם מבין בשכלו שלעשן סיגריות זה מסוכן, אבל הוא רוצה לעשן, הוא מבין בשכל שצריך לקום לעבודה, אבל רוצה להישאר במיטה להמשיך לישון, והוא רוצה לצפות בפורנו אבל מבין שזה לא טוב ולא כדאי. אבל האמת היא שמדובר כאן לא (רק) על מאבק בין השכל לבין הרגש אלא בין שני רצונות שלנו, רצון אחד מושך לכאן והרצון השני מושך לכיוון ההפוך.

ההבדל בין שני סוגי הרצונות הוא בעיקר בכך שרצון אחד הוא חי ומוחשי כיון שהוא עוסק ב"כאן ועכשיו", לעומת רצון אחד שהוא בעיקר לטווח ארוך, ולכן הוא מזוהה יותר עם השכל, כיון שהוא אמור להוביל אותנו לכיוון ההחלטות הנכונות. העוגה עתירת הקלוריות עומדת מול העיניים שלנו ומעוררת רצון חזק לאכול אותה, אבל גם הרצון להתאפק ולא לאכול הוא רצון, כיון שאנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו. כאשר אנחנו רוצים לצפות בפורנו, הרצון כל כך חזק עד שאנחנו מרגישים כמיהה עצומה לכך, והרצון לא לצפות הוא רצון לטווח ארוך שאנחנו יודעים שנרגיש הרבה יותר טוב ונחסוך לעצמנו את הכאב של הנפילה.

מה זה משנה אם המאבק הוא בין השכל ובין הרצון או בין רצון אחד לרצון אחר? זה נראה כמו משחק מילים שלא ממש משנה את התמונה, אבל למעשה יש לכך השלכה מאוד מעשית. כאשר אנחנו רואים את כל המאבק שלנו בין שכל לבין רגש, בין הדבר הנכון שעליו לעשות לבין מה שאנחנו רוצים לעשות, ההתמודדות נתפסת כמשהו שוחק, קשה ומאוד לא מתגמל. אנחנו רוצים מאוד לצפות בפורנו, רק שאנחנו יודעים שזה לא טוב כי זה אסור או כי זה לא מתאים לנו או בגלל כל סיבה אחרת, וכך אנחנו מחויבים לוותר על הדבר שאנחנו כל כך רוצים, ונשארים מתוסכלים מכך שאנחנו לא יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים.

הגישה הזאת עלולה להביא אותנו לאחד משני מצבים - שניהם בעייתיים: או שאנחנו מתוסכלים מכך שאנחנו לא יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, ואז אנחנו מחליטים שאנחנו מוותרים על הדרישות האלו מעצמנו, וממציאים לעצמנו הסברים למה ההגבלות האלו לא הגיוניות, לא מתאימות או שלא אכפת לנו מהן יותר. כך אנחנו פותרים כביכול את הקונפליקט, אבל במחיר גבוה מאוד. הדרך השנייה היא "להיכנע" לדרישות השכל, אבל מתוך כעס על כך, מה שהופך את כל ההתמודדות למשהו מאוד מתסכל, כי זה מצייר לנו מצב שבו עשיית הדבר הנכון היא משהו חונק שעולה במחיר גבוהה כל כך של ויתור על הרצונות שלנו לחלוטין.

לעומת זאת אם אנחנו מבינים שאנחנו גם רוצים לצפות בפורנו וגם רוצים לא לצפות בפורנו, נוכל לבחור ברצון הנכון ולעשות את זה בצורה נכונה שלא תעיק עלינו ולא נרגיש בגללה תסכול וכעס.