במקום העבודה הקודם שלי הייתי מבודד מבחינה חברתית, מנותק מהסביבה. בארוחות הצהריים ישבתי לבד עם הפלאפון, במהלך היום בקושי הייתי אומר שלום לעמיתים ובוודאי מתחמק כבדרך קבע מלקשור שיחה. עשה איתי אלוהים חסד ופוטרתי משם ובאסירות תודה עברתי למקום העבודה הנוכחי שלי.

כבר ביום הראשון שלי כאן סיפרו לי על קבוצת ריצה של חברים מהעבודה שמתאספת פעם בשבוע. התלבטתי. אני רגיל להיות אאוטסיידר, ולא מרגיש בנוח. ובכלל אני לא בכושר אז אביך את עצמי וכן הלאה.. תמיד מוצא תירוצים למה לא.

באסירות תודה שוכנעתי לנסות בניגוד לרצוני, בלי להתחייב ("תבוא למפגש זה גם ככה בחינם"). והנה אני לומד על עצמי כמה דברים שקשורים אצלי בעבודת הצעדים. אתמול רצתי בפעם הראשונה בעשור האחרון 5 קילומטרים ואני רוצה לשתף אתכם ברגשות שלי:

אני לא יכול לבד: ניסיתי המון פעמים להתאמן לבד ולא הצלחתי. כשיש לצידי מישהו ואנחנו ביחד בזה, יש בי יותר אמונה ביכולת שלי.

יש אנשים שהם כוח גדול בחיים שלי: גם כאן, כמו בתוכנית. אני לא צריך לקנא כשאפשר לשאוף להיות כמוהם, ללמוד מהניסיון שלהם ולקבל מהם כוח ותקווה.

עדיף לרוץ לאט ולמרחק רב יותר: מהמפגש הראשון המאמן עבד איתי כדי שאתרגל לרוץ לאט יותר. אפילו לא שמתי לב שברירת המחדל שלי היא לפתוח מבערים כבר בהתחלה ואז להתנשף ולאבד נשימה. אתמול, ראו איזה פלא - רצתי לאט, והיה לי קשה, אבל הצלחתי. בשלב מסויים הנשימה התייצבה והאמונה חילחלה פנימה.

אני צריך עזרה: שתי דקות לתוך הריצה הרגשתי שאני לא מסוגל יותר ורוצה לעצור. אובייקטיבית, ידעתי שאני מסוגל להמשיך אבל פחדתי. לא היה לי אומץ, אז ביקשתי מאבא אוהב שייתן לי אומץ לרוץ בדרך חדשה שאני לא מכיר. והוא היה שם איתי ועזר לי לראות שאני יכול להתעלות ולנצח מידי פעם, גם אם הראש שלי אומר אחרת.