לאחר תקופה שבה אני מגיע באופן קבוע לקבוצות, הגעתי למסקנה ברורה כי אני צריך עוד. משום מה נדמה לי שכל פעם אני יוצא אדם אחר מהמפגש. לא שאני עושה פעולות מיוחדות, או אומר דברים אחרים, הכל חוזר על עצמו, אז מה יש שם?

אתמול שמעתי צעד ראשון (תיעוד של היסטוריית הנפילות) של חבר שהתחיל תוכנית ומיד עלה על דרך. התאורים היו מטלטלים, הכאב והסבל של השימושים היו כמעט בלתי נסבלים וזה רק מלשמוע. ואני יושב שם מצליח לרגע לכאוב את כאבו.

נכון שמה שהוא עבר שונה כל כך ממה שאני עברתי, אבל הטרוף והסבל לוקחים אותנו למקום רחוק ככל שהפנטזיה קיצונית. הבדידות שאנו חווים במחלה גורמת לנו לברוח לקצה הכי רחוק כי אנחנו כבר לא יכולים לסבול.

למעשה, שום דבר ממה שהוא אמר לא נשמע בלתי אפשרי. המחלה הביאה אותו לרצון אמיתי לסיים את חייו, ניסיון שלא הצליח ב"ה.

כשהוא סיים הרגשתי רעוע, הוא פרט מילה אחרי מילה את החוסר אונים שבי, שלי. הכאב צרח מבפנים מוכר וקרוב, כמו בן משפחה רחוק שהגיע לביקור. היו שם הסבל והכאב, אך גם הטרוף שבהנאה, הסיפוק המיידי, תחושת הריחוף. בסבב השיתופים כל החברים הודו לו על כך שהצעד הראשון שלו החזיר אותם לנקודה שהם אינם רוצים לחזור אליה. הכאב שהם חוו והביא אותם לרצות כ"כ להפסיק צף ועלה, מטלטל והמזעזע, אך אמיתי.

לא יכולתי שלא להבין מה גורם לנו לרצות לצאת מהתאווה. אני מבין מה גורם לי להמשיך להשאר נקי. אבל יחד עם זאת, לא צריך להעמיק את הבור ולהגיע לתחתית עמוקה כדי לרצות להפסיק. כי אם זה רע לי אני מפסיק עכשיו. ממילא אני בור רגשי ללא תחתית.

עכשיו אני מבין למה אני בא לקבוצות. הזיכרון המתגבר למה אני לא רוצה לחזור, יחד עם היכולת להרגיש באמת מה שכיסיתי כל חיי בשימושים מעורפלים, ולהסתכל לעצמיותי בעיניים מפוכחות. זו האהבה שאני חווה שם על הכיסא, עם המסרים הוופלות והמיץ.

זו לא עוד תאווה זו האהבה. היכולת לתת ולקבל, את עצמי דרך החבר.

מתפלל מעומק נשמתי להיות בכל רגע ורגע עם הזיכרון הזה.