שש מילים, רק שש מילים, הביאו אותי ללגום וללגום שעות. זה דפוק לגמרי, המוח שלי נהפך לגבינה צהובה. לא מגיב, לא מתפקד, לא מרגיש, מישהו ניתק לי את השכל.

"אתה לא רוצה שאני אבוא איתכם", זה כל מה שאשתי אמרה. בתוך המילים הללו נכנסו כל הרגשות כל המריבות, הכעסים, חוסר אונים, חוסר ערך. פשוט מעך אותי, נתנה לי להרגיש שאני שום דבר. עכשיו אני מבין את כל העקיצות והדיבור הסרקסטי שלה, ככה זה כל השבוע. ובסוף השבוע היא פשוט הגישה לי את הקינוח.

אני לא מוכן להיות במקום של ריצוי, לא מוכן לאפשר למישהו לנצל אותי ולהשתמש בי. לא עוד, נתינה כן, מאהבה כן, אבל שאף אחד לא ידרוס אותי. גם אם זו אשתי, אין לה שום זכות. היא תצטרך ללמוד להוציא מה שעל הלב שלה ואם היא בוחרת לנטור ולנטור זה עיניין שלה. אינני מוכן להיות שק חבטות. גם לא פח אשפה.

בחיי אני רוצה להשאר שפוי ומפוכח, להתמודד ולא לברוח. אז עכשיו אני קם, ומבין שאבא אוהב אותי ושולח לי חיים דרך החברים בתכנית. שמכריחים אותי להיות כן ואמיתי, להסתכל לאמת בעיניים ולהבין שאני חולה במחלה של רגשות חשופים, וכל כאב הכי קטן מריץ אותי ללכת לחפש משככי כאבים, בהתחלה זה אקמול, בסוף זה שתיה אח"כ שימוש. אני צריך מיסוך.

אבל לא באמת. כי אם אני עושה פעולות, ומתוודה בפני חבר על הפגם אופי שלי אז זה כבר לא כואב כ"כ. ואם אני עושה עוד ועוד פעולות אז אני יכול לעבור את היום הזה נקי.

שלח לי כוח, אומר השיר, ואבא שולח לי חברים יקרים, כי הוא רוצה כ"כ לעזור לי לצאת משם.

אבא, תודה לך שירדת עד למטה כדי להרים אותי.