חיי המכורים לתאווה מושפעים יותר מאדם רגיל מעליות ומורדות, העליות הם הזמנים בהם חשבנו שאנו מצליחים להתגבר על התאווה, ברגעים בהם היא לא הציקה לנו ניסינו לשכנע את עצמנו שאנו יכולים לחיות בלעדיה, אך מהר מאוד כאשר היא הגיע לעוד ביקור, נפלנו שדודים לרגליה. אז חשנו כי אנו חדלי אישים, ואין לנו סיכוי, עד לפעם הבאה בה הרגשנו משוחררים ממנה, וחוזר חלילה. בספרים מובא רבות המושג "ימי האהבה וימי השנאה" מושג הבא להגדיר זמני גאות ושפל בחיי האדם.

עליות ומורדות אלו הפכו את חיינו לרוטינה קבועה של שפל וגאות, לא רק בנושא התאווה, אלא בשלל נושאים נוספים, אם זה בא לידי ביטוי בניהול חיי המשפחה, שבדרך כלל סבלו מתקופות שונות, טובות יותר או פחות. פעם אהבה ואידיליה נפלאה, ופעם תסכול וחוסר עניין. כך גם השליטה על כעסים, פעם היינו עם פתיל קצר נדלקים מכל ניצוץ, ופעם החלטנו להתגבר. אפשר לומר שחיינו ככלל נכנסו יותר ויותר לדפוס חיים של חוסר יציבות,

כל אחד יחליט לעצמו מה קדם למה, התרנגולת או הביצה. האם היינו חסרי סיפוק ומנוח ולכן נכנסנו לתאווה, או שהתאווה הכניסה אותנו למצב זה, בפועל יש לכך השלכות אצלי בכל אופן גם על העבודה ב 12 הצעדים. מי שקורא את הפורום כאן לא יכול שלא להתרשם מכך שאחד מהנושאים הקריטיים ביותר אצלנו הוא הפחד מפני הנפילה, וזה ברור. שבענו נפילות וכישלונות, ואנו רוצים קרקע יציבה תחת רגלנו.

נשיא ארה"ב אברהם לינקולן אמר פעם ש"אין לנו לפחד יותר, מאשר מהפחד עצמו" אנחנו כל הזמן עם העיניים לצדדים בפחד, מתי תבוא הנפילה הבאה. פחד כמו כעס ושאר רגשות שליליים הם רגשות מסוכנים העלולים להיות נבואה המגשימה את עצמה.

אף אחד לא משלה את עצמו שלא יגיעו רגעים קשים של ניסיונות, כולנו בני אדם. אבל חשוב תמיד לזכור שהם יבואו גם יבואו, וכשהם יבואו נדע תמיד שהם גם יעברו. ושלפניהם היינו במצב טוב והאמנו בדרכנו. אם בימי השנאה נזכור גם את ימי האהבה, נדע אז כי תחושתנו הרעה בזמן השנאה אינה חזות הכול, והיא אפיזודה חולפת. הדבר יעזור לנו לפעם הבאה, כשנזכור את התהליך שעברנו ויצאנו מתוכו.