זה הבוקר השלישי שבחסדו של ה' הועלתי לקום מהמיטה, וללכת מוקדם לסליחות (אי שם ב- 5:30).

מדהים כמה קשה לעשות שינוי... אני זוכר שבבוקר הראשון שהחלטתי שאני קם לסליחות הללו קמתי מהמיטה לקול צלצול השעון, ולא ידעתי מה לעשות אם עצמי.

פשוט התיישבתי על המיטה ובהיתי בשעון, תוך כדי חיפוש תירוץ למה לא נכון לקום מוקדם לסליחות. בסוף כשהבנתי שהתירוץ היחידי הוא שפשוט קשה לי לעשות את השינוי של לקום מוקדם. פשוט קמתי. (כאמור בחסדו של ה'...)

היום הסליחות היו שונות. היום הייתי מודע לרעל שבי. להתמכרות האמיתית שבי. לטינה שלי.

הקצב של הסליחות היה מסחרר... למה? כי זה כבר היום המי יודע כמה שאומרים את אותם סליחות... כי ממהרים לעבודה... כי בין כה וכה לא כל כך מבינים את המילים.... אני הרי השקעתי ... קמתי מוקדם... נמאס לי מזה שתמיד הם מריצים כל כך...

ותפסתי את עצמי. ביקשתי עזרה לפי הצעדים. לפי מה שלמדתי. ביקשתי בשקט מריבונו של עולם. "בבקשה, אני חסר אונים מול זה. אני לא רוצה לברוח להי הממכר והרעיל שהטינה נותנת לי. אני לא רוצה לברוח לייאוש ולשיתוק שבאים לי מתוך רגשי הנחיתות שלי. מתוך הצורך העמוק שלי בשליטה.

בבקשה בבקשה (כשדמעות זולגות לי מהעיניים), אני לא רוצה ללכת לפנטזיות, לחיפוש ריגושים. קשה לי להיות מאחוריי כולם להרגיש שונה מכולם. בבקשה תן לי להיות פה.

תן לי את היכולת לסבול. להיות בתוך הרגע החלש שלי ולסבול אותו בכאב ובשקט. אני לא רוצה לשנוא. לא רוצה לברוח.

אני רוצה להיות במציאות... גם אם היא קשה לי... יש לי בעיה ואני לא רוצה לברוח, אני יודע שבאמת אתה יכול לעזור לי להיפגש עם המציאות כמו שהיא. אני צריך עזרה בבקשה...

כולם מסביבי מתפללים ומבקשים סליחה. אני ממלמל גם. ומבקש תן לי להיות פה. תן לי את היכולת לסבול. לכאוב. לחיות באמת.

תן לי את היכולת לבקש סליחה מלפניך.