לעיתים אני שוכח להטעין את הטלפון בלילה. בבוקר כשאני לוקח אותו לעוד יום עמוס הוא עדיין אותו מכשיר. השיחות קולחות והכל בסדר חוץ ממד הסוללה שנמצא כבר לקראת הסוף. אם אני לא מתאמץ לשים לב לכך הכל ממשיך כרגיל עד שלפתע מתחילים צלילי ההתראה. כשגם לכך אני לא מתייחס מתנתקת השיחה בדיוק בשלב הקריטי ביותר (חוק מרפי...) האם לא ידעתי שזה יקרה? האם באמת חשבתי שיקרה נס והטלפון יטעין את עצמו בצורה סולארית?
תסמונת הנפש הכמהה שלי דורשת טיפול תמידי. לא משהו מיוחד הדורש מאמץ גדול. סך הכל הטענה מדי פעם, עדיף פעם ביום לפחות. כשהכל הולך למישרין אני נוטה לזלזל בפעולות הפשוטות כל כך שאני צריך לעשות. הנטייה לקיצוניות גורמת לחשיבה מעוותת כאילו אם לא אעשה את הדברים בצורה רצינית ומוחלטת הם לא יעבדו. התוצאה היא שאני לא עושה גם את הדברים הקטנים. מספיקה למשל קריאה של עמוד בכל יום בספרות כדי לשתול במוח את המחשבות החיוביות שימשיכו להניע אותו לשעות הבאות. מספיקה שיחת טלפון קצרה כדי לשבור מעגל של בדידות וריקנות ולמלא אותי בתחושות של חיבור חיובי. אבל חלק מהעיוות המחשבתי בחסות המחלה משכנע אותי שאני צריך לעשות את זה בצורה רצינית ושווה לחכות בשביל כך עוד ממש כמה רגעים שייהפכו לכמה שעות שייהפכו לכמה ימים...
בינתיים האישיות המיוחדת שלי לא הולכת לשום מקום. יותר נכון הולכת גם הולכת לכיוון שלילי. לא יעזור לי לשכנע את מכשיר הטלפון היקר שלי שעוד מעט ממש אני הולך להטעין אותו כפי שאף פעם הוא עוד לא נטען. כל דקה שעוברת מקרבת אותו לשלב הניתוק אם ארצה בכך או לא.
לפעמים אחרי ימים עמוסים בהחלמה התחושה מטעית עוד יותר. החלמה מתוחזקת כראוי יכולה בהחלט להספיק לתקופה אפילו ארוכה עד שאני מתחיל להתרוקן. אני קורא לזה "להמשיך מכח האינרציה" כשמפסיקים ללחוץ על דוושת המכונית בנסיעה במהירות גדולה היא יכולה לגמוע מרחק יפה בהחלט עד שהיא נעצרת. גם אם היא ממשיכה ליסוע ברור כי בלי ללחוץ היא תיעצר בשלב כלשהו. זו לא שאלה אם אלא מתי. כך גם לגבי פעולות ההחלמה. ברור לי לגמרי שאי עשייה פירושה נפילה במוקדם או במאוחר.
מסתבר שהטענה גם אם היא חלקית עדיפה על ניתוק מוחלט.