כשאני חסר אונים מול התאווה ומול החיים, הפיתרון הזמין בשבילי 24/7 היא לפנות לאלוקים ישירות ולבקש ולהתחנן אליו – שהוא מלוא הכוח והוא מנהל אותי ואת חיי ואת רגשותיי. הוא ורק הוא יכול לקחת ממני או להרגיע את האובססיה לתאווה או כל דבר שמעיק עליי בחיי היום יום.

התפילה לאלוקים קודם כל מחברת אותי אליו וממלאת אותי במשהו רוחני אמיתי ומנתקת אותי - לפחות לזמן מה מהתאווה או מהרגשות השליליות, מלבד מה שאלוקים יתן לי ויעזור לי בבקשותיי (כרצונו כמובן).

נשמע טוב? מאוד! אז מדוע לפעמים עובר עליי ימים שאני כביכול מתפלל ומבקש מאלוהים מעומק ליבי ועדיין מרגיש ניתוק וריחוק ממנו למרות בקשות ותפילות חוזרות ונשנות?

פשוט מאוד. כשאני חסר אונים מול התאווה ואני ממהר להרים טלפון לחבר ומשתף אותו "שלום חבר יקר.... תודה שאתה זמין בשבילי.... אני חסר אונים באופן מוחלט מול.... אני מרגיש שאני.... אני.... ואני.... אני רוצה לבקש מאלוקים שיקח את זה ממני ושאתמלא ממנו וכו'... " - אני בעצם לא התפללתי ולא ביקשתי מאלוקים שום דבר. סיפרתי לחבר על רצונות מאוד חיוביים שלי אבל אם אני לא אפנה לאלוקים באופן ישיר ואתפלל אליו או אבקש ממנו התפילה פשוט לא נעשתה.

אותו דבר כשאני משתף בקבוצה החיה "אני רוצה לבקש מאלוקים בנוכחותכם....", "אני מתפלל לאלוקים...." זה אולי יותר תפילה מהדוגמה הקודמת אבל זה עדיין לא תפילה ישירה לאלוקים.

כשהבן שלי יגיד לאח שלו "אני רוצה לבקש מאבא שיקנה לי ממתק", אני אפילו לא אשקול אם לתת לו את הממתק. אפילו אם הוא יגיד לו לידי "אני רוצה לבקש מאבא בנוכחתך שיקנה לי ממתק" הוא כנראה גם אז לא יקבל. אבל כשיפנה אליי ישירות ויבקש ממני "אבא תקנה לי בבקשה ממתק". אני יחשוב אם זה נכון בשבילו והזמן מתאים. ואם כן הוא יקבל.

אז כשאני רוצה שאלוקים יתן לי משהו או יקח ממני משהו אני קודם כל צריך לפנות אליו ישירות בתפילה ולבקש ממנו. לשתף חבר ברצון להתפלל, זה שיתוף טוב. לשתף בקבוצה שאני מבקש ממנו זה גם שיתוף טוב, אבל זה שיתוף בלבד ולא תפילה. תפילה ובקשה היא להתפלל ישירות ולבקש ישיר מאבא אוהב שלי.

אז אני ישתף אותכם שאני רוצה לבקש מאלוקים שישאיר אותי נקי ומחובר אליו להיום – וכשאסיים לכתוב פה אני יפנה אליו ישירות ויבקש ממנו.