לפני שהתחלתי לטפל בבעיה שלי, לא היה לי שמץ של מושג איך באמת נהנים מהחיים. מרוב רדיפה אחרי הנאה (מזוייפת) שכחתי שיש גם חיים אמיתיים. דוגמא טובה לכך היא תחביבים, דבר שמעולם לא היה לי באמת. זה לא שישבתי בטל, נהפוך הוא, הייתי מידי עמוס ועסוק, כך שבמקום תחביבים - היו לי אובססיות. בעבודה, בבית ובכל מקום אחר, לא ידעתי לשבת להנות סתם ככה, ובמקום זה הייתי עסוק בריצה אין סופית אחרי הזנב של עצמי.

הענין הוא שזה בכלל לא הפריע לי, כי לא ידעתי בכלל שיש משהו אחר. אני זוכר שפעם מישהו העיר לי על כך שאני פקעת עצבים, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה, חשבתי שכל האנרגיה המתפרצת הזאת היא דבר טוב, לא קלטתי שמדובר על מנגון השמדה עצמית שהוא בסך הכל הונאה אחת גדולה בה אני מתכחש לחוסר שקט הנפשי שלי, על ידי זה שאני שם מוזיקה בקולי קולות כדי לא לשמוע את הציפור הקטנה בתוכי שלוחשת לי שמשהו מקולקל.

אז בהחלמה למדתי שיש דבר כזה שלווה, אבל למדתי גם שאני חייב פשוט להיות טוב עם עצמי ולהנות ממה שאלוקים נותן לי. לא לברוח לשום מקום, לא להדחיק את הקשיים ואת הדברים הכואבים, אבל כן להעריך שקיעה יפה, להנות מספר טוב או ארוחה טובה, להיות נוכח עם הילדים שלי כשאני מספר להם סיפור לפני השינה, להעריך סעודת שבת רגועה עם המשפחה, וכן הלאה וכן הלאה.

זה נכון בהרבה מישורים של החיים. למשל לפרגן לעצמי קניה של משהו שאני אוהב, או להרשות לעצמי לבוא מוקדם מהעבודה וסתם לשבת עם אשתי ולדבר או אפילו לראות משהו ביחד. בעבר כל הוצאה כספית על עצמי היתה נדחקת לסוף הרשימה, וגם אז היא היתה מלווה ברגשות אשם. ואם לא היה מדובר במשהו שאני באמת צריך אלא סתם משהו להנאתי - זה בכלל היה סוף העולם. היום אני מבין שאלוקים רוצה שאהנה בעולם הזה ולא שאמשיך לסבול, וחלק מזה הוא לפרגן לעצמי.

אבל הפרגון הוא לא רק בכסף או זמן אלא בעיקר ברגשות. אם יש לי יום שלא עשיתי בו את כל מה שרציתי, וכעת במקום לרוץ ולסיים הכל החלטתי ללכת לישון מוקדם, מותר לי להרגיש טוב עם עצמי, ולא ללכת לישון עם שק של מאה קילו מלאים ברגשות שליליים על עצמי. כמובן אני לא מדבר על לקחת את ההחלמה ולהפוך אותה לתירוץ לעצלנות וחוסר מעש, אלא על הכנסת איזון לחיים, בו לא הכל מושלם ולא תמיד אני יכול לבצע הכל - וזה בסדר!

ללא ספק, המקום הכי קשה לי להיות טוב עם עצמי ולפרגן לעצמי על חוסר שלימות הוא ההחלמה עצמה. מה שעזר לי יותר מהכל היתה מעידה מאוד קשה שחוויתי וכשיתפתי בכך חבר יקר, התגובה שלו היתה מאוד מקבלת ומכילה. הוא שמע אותי, נתן לי כמה הצעות והבטיח לי שזה בסדר וזה חלק מהתהליך. אני לא מושלם ואפילו לא מחלים מושלם, ואני צריך להרגיש טוב עם זה ולא להיות קשה עם עצמי.

לוקח זמן להתחיל לוותר לעצמי ולרכוש גישה נורמלית לחיים, אבל בלי ספק זאת אחת מהמשימות החשובות שלנו.