אחד מפגמי האופי שיותר מאפיינים אותי זה האדישות. אני לא יודע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. כלומר, האם קודם הייתי משומש, ובשביל לא למות מרוב יסורי מצפון נהייתי אדיש. או שבשביל לברוח מפגם האופי של האדישות נהייתי מכור. אבל אני אדם אדיש. אני זוכר המון מקרים שעברו לידי בחיים שפשוט לא עברו אצלי את הסף של האדישות. תוך כדי שאני כותב אני נזכר במקרה שחויתי לפני הרבה שנים. הייתי עדיין ילד וחזיתי בתאונה איומה עם הרוגים וכו', רק שבועיים אחרי התאונה ראיתי לנכון לספר לאימי על המחזה. היא נחרדה מהעניין וצעקה עלי למה אני לא משתף אותה בכאלה דברים, ושזה יכול לעשות לי נזק בלתי הפיך. ואני בתמימותי עניתי לה, שזה פשוט לא הזיז לי. היא לא האמינה לי, אבל זאת היתה האמת.

עוד פעם אחת זכורה לי שאימי הצביעה על העניין הזה, זה אחרי הפטירה של סבתי ע"ה שהייתי קשור אליה מאוד, ופשוט לא התייחסתי לפטירה כלל, הגעתי ללויה אמרתי שלום, והלכתי. לא בכיתי, לא נראיתי עצוב, כלום. סתמי כזה, כאילו אנחנו מלוים אותה לשויץ. היא הסבירה לאשתי שזה כנראה כי אני לא מעכל את העניין. אבל אני עיכלתי ועיכלתי, ואף נעצבתי לליבי, אבל אדיש אני.

בתוכנית למדתי לומר את תפילת השלווה. א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.

אני לתומי חשבתי שאם יש לי משהו, טינה, כעס, התקף, וכו'. וזה לא גורר אותי להתקף עצבים, זה אומר שעכשיו אני במצב מפוכח ושליו. אבל לא הבנתי אם כן למה הרבה פעמים השלווה הזאת לא תורמת לי כלום, לפעמים להיפך. ולא שאלוקים חתם איתי חוזה על השלווה, אבל גם במקרים שעל פניו זה היה נראה כאילו אני במצב של שלווה, עדיין זה לא הועיל לי.

לאחרונה שמתי לב שיכול להיות אצלי מצב, שחיצונית אני שליו בצורה קיצונית, אף שבתוכי פנימה אני הר געש שעומד לפני פיצוץ. הקונפליקט הזה התמיהה אותי מאוד. אם אני שליו אז למה ההר געש שבפנים, ואם ההר געש, אז למה חיצונית אני שליו?

בימים האחרונים נפל לי האסימון. ברגע שאני מנהל לעצמי את ההחלמה, אני גם מנהל לעצמי את השלווה. אבל כאן אני מגיע לבלבול קטן, אני מתבלבל בין שלווה שהיא תופעה של החלמה, לבין אדישות שהיא אחת מתופעות הלואי של המחלה.

כן, הרבה פעמים אני בטוח שאני מלא בשלוה, אבל בעצם אני מלא באדישות. אני מעדיף לוותר על השיתוף, על הכניעה, ועל הפעולות, ואני משקר את עצמי בזה שאני לא צריך עזרה כי הרי אני מלא בשלווה.

אז-

א-לי תן בי את השלווה לקבל את האדישות שלי,

את האומץ לבקש ממך שלווה,

ואת התבונה להבחין בין השניים.