כל מי שנמצא בהחלמה תקופה קצרה מבין שהחלמה מהתמכרות עוסקת בעיקר בשינוי של דרך חיים, ומעט מאוד בכל מה שקשור באופן ישיר לתאווה עצמה. זאת הסיבה שבגללה מתוך 12 הצעדים, רק הצעד הראשון עוסק בהתמכרות, וכל שאר הצעדים עוסקים בשינוי גישה - לעבור מדרך חיים המבוססת על רצון עצמי, לדרך חיים רוחנית. כאשר השינוי הזה אכן מתרחש - ההחלמה מההתמכרות עצמה נעשית בדרך ממילא, בלי צורך להתעסק עם התאווה.

זאת הסיבה שבגללה כל כך הרבה מהשיתופים בקבוצות הם סביב פגמי אופי ואירועים שונים בחיים של המשתתפים, וכל כך מעט עוסקים בנפילות, מעידות וכן הלאה. קבוצות טובות מתאפיינות בכך שהחברים בהם משתפים על עשיית הצעדים ועל השינוי שהם חווים בחיים, וכך הם מעבירים את המסר לחברים חדשים ומעניקים תקוה לכך שיכול להיות אחרת.

כל ההקדמה הזאת נכתבה רק כדי להסביר לחבר החדש מה הקשר בין מה שאני הולך לכתוב כעת לענין שלשמו התכנסנו כאן. או במילים אחרות - למה בפורום למתמודדים עם התאווה מופיעים שיתופים של חברים על מה שקרה להם עם הבוס בעבודה או עם המוכר בקניון. אז כן, ההחלמה מהתמכרות לתאווה טמונה בדרך שבה אנחנו חיים את החיים שלנו ומתמודדים עם פגמי האופי שלנו.

בשבוע שעבר קיבלתי אימייל דחוף מהבוס שלי שהוא רוצה לפגוש אותי בהקדם. ברגע שקיבלתי את המייל, ידעתי מה הוא רוצה, כיון שמספר ימים קודם לכן, עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות בעבודה, וכעת הגיע זמן התשלום על כך... ברגעים הראשונים נלחצתי מאוד, ואז נזכרתי שבעצם יש אלוקים שמנהל את הענינים, ואני צריך לראות רק לעשות את מה שבאפשרותי, ולהשאיר לו את התוצאה. חשבתי מעט על הדברים ואז התקשרתי לספונסר כדי להתכונן. ביחד עברנו על מה שהיה, והסכמתי שזאת הזדמנות לבצע את הצעד העשירי שמציע שכאשר אנחנו טועים - נודה בכך מיד.

נכנסתי לפגישה עם הבוס, וכצפוי הוא שפך עליי את זעמו. מה שלא היה צפוי הוא עוצמת הכעס שלו. נתתי לו לומר את כל הטענות שלו בלי להפריע לו, ואז הפתעתי אותו כשאמרתי בקצרה: "אתה צודק במאה אחוז. טעיתי במה שעשיתי. לא הייתי צריך לעשות את זה, וכמובן שלא אחזור על כך בעתיד". באותו רגע הוא היה נראה כמו בלון שהוציאו לו את האויר. בבירור הוא לא ציפה לתגובה כזאת, אלא לכך שאני אתווכח איתו עד כמה אני צודק, ואז תהיה לו הזדמנות להמשיך בהתקפה.

כשסיימתי להודות בטעות, עמדה לי על הלשון המילה "אבל", שאחריה הייתי מסביר למה למרות שטעיתי, היו לי סיבות הגיוניות לעשות מה שעשיתי, אבל נשכתי את השפתיים ושתקתי. ידעתי מהנסיון שלומר "טעיתי אבל" זה כמו לומר "לא טעיתי". אז שתקתי, והבוס החליף דיסק. הוא קיבל את ההתנצלות שלי, ורק רצה להיות בטוח שאני מבין את ההשלכות ומסכים שהדבר לא יחזור על עצמו (מה שהיה ברור מאליו בשלב הזה של השיחה). ככה הפכה מלחמת העולם השלישית לועידת השלום האזורית, ויצאתי מהפגישה עם הרגשה טובה, ובלי הזדמנות לטינות, עצבים ופחדים.

אני רק מקווה שגם באירועים אחרים אצליח לומר "טעיתי" בלי "אבל", למשל בויכוחים עם אשתי...