בכל שנה, מיום עומדי על דעתי או ליתר דיוק, מיום שגיליתי את הריגוש שבהעמדת אותו המקום, פורים היה בחינת כיפורים.

הייתה שמחה, היו ריקודים, היה שכרות, והכל במעין התרסה כנגד עצמי.

אני זוכר את עצמי רק לפני שלוש שנים, רוקד ובכל צעד של ריקוד מרגיש כיצד אני, במו ריקודי, מחסל את קליפת המן עמלק-משיכה לתאווה שבתוכי. אם ביום הכיפורים היה בכי וכאב נוקב, וזעקה קורעת לב שפרצה בדמעות שקטות, בפורים היו ריקודים מכוונים. והייתה התפילה. התפילה של ליל חצות. כשהתחילו להשפיע האדים של האלכוהול, יצאתי החוצה, ודיברתי איתו. על המצב, על כך שאני יודע שהוא אוהב אותי. על כך שהוא יודע שאני באמת אוהב אותו. על הקושי לבטא את מה שבאמת, על ההכרה הברורה (לפחות ברגעים אלו) שכל המשיכה לתאווה ולאוננות היא זיוף, כיסוי, ערלת הלב.

כיום אני מבין שפורים היה היום בו ניסיתי לקבל את עצמי. אבל על מנת לעשות את זה כמו שצריך, הייתי צריך למחות את זיכר עמלק. הבעיה הייתה, שעמלק לא נמחה בכל כך קלות. אני חומל על אגג, או על איזה צאן צמרירי במיוחד. איני באמת מסכים להעלים אותו מחיי. אבל בפורים, כמו ביום הכיפורים, ההכרה בוודאותו של הרצון היוותה עבורי אוויר לנשימה.

כיום אני מבין, שעל מנת להכיר בוודאותו של הרצון שלי להיות נקי, וטהור, וקדוש, ורחוק מכל הסיאוב הזה, הרגשתי שאני צריך למחות מתוכי את הרצון להתרגש, להתפעם ולהיבלע בתוך הפורנו. אלא שהרצון הזה לא נמחה. אולי לא באמת רציתי. אולי רציתי והוא היה חזק ממני. העובדה היא שהוא לא נמחה. האלכוהול עזר לי לשכוח את העובדה הזו, במעין 'רק להיום' מתריס כזה. היום אני רוצה. היום אני רוקד. היום אני מחובר לאבאלה בשמיים. אבל כמו באחד הדרושים של ר' נחמן מברסלב, לפעמים גם כשאדם רוקד בששון ושמחה, היגון והאנחה מחכים בצד שיפסיק את ריקודם, על מנת לשוב ולהשפיע עליו.

כשאני חושב על זה עכשיו, נדמה לי שהאלכוהול של ליל פורים היה חלק מהקשר רחב יותר, מניסיון שלי לצאת מהיום יום, ולקבל את עצמי רק שם, באותה התבודדות אלכוהולית רווית כנות התרגשות ושמחת ריקודים ישיבתית.

אבל האם אני יכול לקבל את עצמי בחיים הממשיים שלי? כשהילד שלי חולה. כשאשתי מותשת ואני צריך לעזור לה לשלוח משלוחי מנות. כשאוטו התקלקל היום בבוקר והתיקון הוא של איזה ארבעת אלפים שקל. כששכחתי את הפלאפון בבוקר באוטו, ולכן כל התוכניות שלי למהלך היום השתבשו, דבר שגרם לי לנסיעה מיותרת בתחבורה ציבורית לפגישה שלאחר שהגעתי אליה הסתבר שהתקשרו אלי בבוקר לבטל אותה, מה שלמעשה בזבז לי כארבע שעות מהיום? כשאשתי עצבנית על ההססנות שלי בעניין המוסכים ואני מוצא את עצמי מגיב לנרגזות שלה בנרגזות משלי? כשאני מפנים שהערב המשפחתי הנחמד שתכננתי עם הילדים, הופך לשני ילדים בוכים בעייפות. אישה מותשת שרק רוצה לישון, ומספר אורחים לא צפויים שעוזרים אבל משבשים לחלוטין את הרומנטיקה הקלילה שדמיינתי הערב.

בקיצור. כמעט כל דבר שהיה יכול להשתבש היום - השתבש.

ואני שואל את עצמי, הערב, ללא אלכוהול, מותש, אבל מאוד רגוע. מה קרה לי היום? כיצד אתה, אבי שבשמיים, ניקזת את כל טרדות החיים הקטנות שלי למסגרת של שתים עשרה שעות צפופות? וכיצד כמעט כל היום שמרתי על רוגע, ועל הנכונות להיות במציאות איך שאתה החלטת לארגן לי אותה.

אז הערב, אני לא מוצא בתוכי את הכוח לארגן לי דרמה. לארגן דיבור צפוף, כנה ואותנטי אתך, אשר יחשוף, אחת ולתמיד את האמת שמאחורי השקר בו אני חיי את חיי. אבל אולי זה בגלל שעצם הצורך, עצם העיסוק במה אמת ומה שקר, ועצם התחושה שאני חייב לבטא את מה שבאמת אני רוצה בקשר אתך, הולכים ופוחתים, ככל שאני נעשה פשוט יותר בקשר איתך. אולי הרגישות שלי למסרים שלך במהלך היום הזה מאפשרים לי להיות הרבה יותר רגוע, מחובר, ופתוח למה שבחרת, באהבתך, לזמן לי היום.

תודה אבא, על החיים. פשוט על החיים. הדרמה של הכאב-דיכאון מול השמחה-תקווה הולכת ונעלמת מחיי, ומה שהולך ותופס מקום הם החיים עצמם. על מכאוביהם הקטנים ושמחותיהם המדודות. על הילד המתוק שלי שהקשיב קול קריאת המגילה, ועל המריבה שלי עם אשתי סביב אריזת משלוחי המנות.

בפורים, כך מקובלנו, ההודאה היא על הגופים, לא על הנשמות כמו בחנוכה.

אז אבא, תודה לך פשוט על החיים, על היכולת לחוות את המציאות, על גופניותה וארציותה, על קטנוניותה ועל רוחניות.

אני מבקש ממך אבא, שתעניק לי עוד מהחוויה הזו, המשוחררת מהצורך להוכיח לעצמי כל הזמן שהאור מרובה מהחושך, ושהחיים הם באמת רווי אהבתך, ולא רווי אהבה זרה.