הימים הנוראים המתרגשים עלינו ממש ברגעים אלו, אינם פשוטים גם עבור אנשים רגילים לחלוטין. כל מי שרגליו דרכו אי פעם על מפתנו של בית המדרש יודע לצטט על נקלה מאמרים נוקבים היורדים עד לתהומה של נפש אודות עומק הדין אשר מי יכילנו. די להיזכר בבכיו של מנהיג הדורות רבי יוחנן בן זכאי אשר לא ידע לפני מותו באיזו דרך מוליכים אותו, למרות היותו גדול הדור בתקופת בית שני. את דברי עזרא הסופר "אלוקי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי. פני אליך" או את ארבעים הימים אותם צם האמורא רב הונא על הנתהפכו לו פעם אחת רצועות התפילין... נדמה כי אין צורך להכביר במילים ולהמשיך בתיאורים מסמרי שיער ומרטיטי לבבות.

המתח סביב עניין התשובה מובן כאשר המדובר באנשים שפויים ורגילים בדרך כלל ובעלי רגשות נורמליים. מה קורה אבל אצל מישהו כמוני למשל שגם בימים כתיקונן לא ממש יודע איך להתמודד עם רגשות? ובכן כפי הצפוי מתרחשת לה סערת רגשות רבתי אשר לא הייתה מביישת סופת טורנדו מכובדת ברחבי העולם. לאדם שכמותי אשר מתקשה להתמודד בחיי היום יום עם בכי של ילד קטן, מעוררים ימי הדין חרדה קיומית. הגוש המאיים אשר נמצא דרך קבע במעלה נשמתי הרגישה מתחיל את מסעו המאיים מטה כשהוא לוחץ בדרכו על דרכי הנשימה בדרך לעשיית שמות של ממש בכל חלקה טובה. זהו הזיכרון הקבוע שאני נושא עימי מימים אלו בשנים עברו.

למרבה האירוניה אם לא די ברגשנותי הרבה, זכיתי להימנות על אותה חבורה קדושה של המכורים לתאווה. כאילו לא היה לי די בסאת העוונות הרגילה של אדם רגיל נוספו להם משחר בגרותי חבילות חבילות של עוונות מחרידים מהחמורים ביותר בטרמינולוגיה היהודית. עוד בטרם מלאו לי 14 שנים כבר ידעתי לשנן בשפתיים דולקות ובאימה גדולה את אמרות חז"ל אודות העוון המר והנמהר, על הנחמים באלים ומוציאי שז"ל שכל אילי נביות שבעולם ותיקוני החטא לא יספיקו לתקן קצה קצהו של עוון אחד בקטגוריה נוראה זו. קשה לי לשכוח את האובססיה המזוכיסטית שפיתחתי מאז אותה תקופה לחפש ספרים העוסקים דווקא בחומרת המעשים והקושי לתקנן. מספר ראשית חכמה שער היראה ועד למספר הצומות ותיקוני התשובה לבעל הרוקח, המעוררים צמרמורת.

נו, אז מה קורה כאשר נפגשת לה רגשנות יתר בצורך להתמודד עם אתגרים רוחניים חריגים שכאלה? התוצאה המתבקשת היא פיצוץ רב עצמה שמפרק כל חלקה טובה בנפש. אין למעשה כל דרך אחרת למנוע את הדבר הנורא הזה בו בזמן שאני מנסה מאות ואלפי פעמים להפסיק את המעשים האלה, מתחנן מבקש ומתייאש ושוב מגיע לימים הנוראיים אכול עד לשד עצמותי, רועד כעלה נידף. זר שאינו נמנה על חבורת הקודש דנן לא יבין לעולם את הצער הנורא נחלת מכורי התאווה. כל תנועה בנפש שמטרתה העצמת משמעות החטא פועלת כבומרנג אכזרי ומעמיקה יותר את מצולות התאווה והייאוש.

אין כל פלא שדווקא כאשר הצלחתי להרפות מאחיזתה הלופתת של האשמה הנוראה. רק אז החלה האובססיה להרפות ממני. ככל שהפנמתי שכל הסיפור הזה אינו נובע מרשעות צרופה אלא אומללות מעוררת רחמים, או אז החלה ההחלמה להפציע. אותה תנועה אומללה בנפש שהחרידה אותי בכל פעם היא זו אשר תדלקה באופן קבוע את האובססיה. הידיעה שאין לי סיכוי לצאת אי פעם מהמעשים הנוראיים האלו גרמה לחוסר אונים ולא הותירה לי אלא לצרוך שוב בכל פעם את סמי ההרגעה, סוג של קנביס רפואי לחולה סופני.

התובנה המיוחדת כל כך שאני סובל מאובססיה חסרת שליטה הגורמת לי לחזור על אותם מעשים פתחה לי צוהר של הבנה לכל מה שעבר עלי כל כך הרבה שנים. עיון מתמשך בתובנה זו רק חיזק את הדברים ביתדות של ברזל. לא הגיוני לחלוטין שמישהו שסובל כל כך ממשהו יעשה אותו מרצונו החפשי סתם כך. מאותו הרגע שהבנתי את זה התחיל תהליך ארוך ומתמשך של קבלה עצמית. התחלתי להבין את מה שקורה איתי, את המניעים הנסתרים הגורמים לחוסר השקט שבסופו נמצא מימוש התאווה.

מהותו של תהליך זה גורמת לחשיבה מחודשת בכל הקשר שלי עם בורא עולם, רצונו ממני ותפקידי בחיים. מהו רצונו של אלוקים מאיתי, האם לשקוע במ"ט שערי יגון ואנחה, להלקות את עצמי בשבטים של אש אשר יביאו אותי עד מהרה לייאוש ומשם הדרך לתהום סלולה וברורה. או שמא עלי לשמור על איזון רגשות ולא להיכנס למקומות שלא הועילו לי מעולם? מה יכול במצבי לגרום את הפסקת המעשים שעשיתי אם מתוך חטא או מחלה או מה שזה לא יהיה. אם אשפוט על פי 25 השנים האחרונות התשובה די ברורה והיא, קבלת העובדה הבסיסית שאינני יכול להתייחס לכל זה כשאר האנשים, זה אף פעם לא הצליח כשניסיתי את זה, רק הביא לתוצאה הפוכה והרסנית.

המציאות בשלוש השנים האחרונות הוכיחה מעל לכל ספק כי דווקא התייחסות מתוך שלווה היא זו שגורמת לחיים שפויים בגשמיות וברוחניות. במיוחד בימים אלו בהם ליבו של כל יהודי פועם בעצמה יתירה וסף החרדה עולה, דווקא כעת הזמן לעשות רק את מה שצריך. "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" דורשי רשומות אמרו, אל תעשה צעדים גדולים מדי מכפי יכולתך, דבר שיגרום לך לצניחה כואבת ולכישלון בעניינים שבערווה.

לא תמיד מה שנראה בעיניים פשוטות, הוא רצונו של אלוקים. במבחן התוצאה דרך חיים זו הביאה אותי לניצחון גובר והולך על התאווה ועל פגמי האופי ומשאירה אותי נקי ומפוכח כבר תקופה ארוכה כפי שלא הייתי מעולם, די ברור לי שזהו רצונו של אלוקים. אותן מאות רבות של נפילות שנמנעו ממני מסמנות לי את הנתיב להמשיך הלאה בדרך ההחלמה.