אני כמכור צריך את הכל כאן ועכשיו ובדיוק כמו שאני רוצה. אם משהו לא מסתדר במאה אחוז (וברוב מוחלט של המקרים זה המצב), אני כבר אמצא לאן לברוח.

יש לי פינה שהיא רק שלי כבר שנים על גבי שנים: תא קטן ואפלולי שאני יכול להיכנס אליו מתי שארצה.

הוא רחוק ושקט. למען האמת לא טוב לי שם, בפנים, אבל זה מה שאני מכיר ואני רוצה לשכוח מהדברים שלא מסתדרים. הסחת דעת, פחות רעש בראש. מחניק שם בתא. האוויר רווי כמו האוויר מעל לערי תעשייה כבדה. קשה לנשום. וגם אין אור, ובודד והוא לא פותר שום בעיה. ועדיין, אני חוזר לשם בעיניים עצומות.

כשהגעתי להחלמה גיליתי להפתעתי שהדלת לא הייתה נעולה כל הזמן הזה. ובאסירות תודה רק להיום היא כבר לא ננעלת אוטומטית. אבל לפעמים אני עדיין שוכח כמה רע לי במאסר הזה שאני כופה על עצמי, ואני רוצה להכנס ולשבת על הרצפה הקרה ולהתקפל בתוך עצמי כמו אולר ולהיעלם.

הלו, אומר לי קול בטלפון... הדלת פתוחה, בנאדם. על מי אתה עובד. המקום הזה לא מגן עליך מפני העולם שבחוץ וגם לא מפני עצמך. תסתכל על עצמך.

- אבל לא קיבלתי מה שרציתי. מה לעשות?

אתה לא מנהל את העולם.

- אבל עשו לי עוול... זכותי להתעצבן.

מי אמר שנעשה עוול? ונניח שכן, אתה מבין שאתה מעניש את עצמך?

- אז אולי זו באמת אשמתי... מה לגבי הטעויות שעשיתי שהובילו אותי לכאן?

אין דרך לשנות את העבר. כמה שתנסה, לא תצליח.

- ואם אני לא רוצה להתמודד עם מה שצופן לי העתיד?

תשחרר, זה לא בידיים שלך. מה שיגיע, יגיע בכל מקרה. תקבל את זה שיש מי שמנהל את העולם והוא עושה את זה יותר טוב ממך. תעשה מה שאתה יכול, השאר לא תלוי בך.

אז אני מקשיב ומוותר, רק להיום. פותח את הדלת ונושם עמוק.