הוא אלרגי לבוטנים, אבל חולה על "במבה" (איכשהו, הוא גם חולה מזה, וגם חולה על זה...). בדרך כלל, הוא מקפיד לוותר על התענוג, הרעיל בשבילו. אבל היום זה קרה. שקית במבה פתוחה לרווחה הצליחה לצוד את מבטו. ולא רק את מבטו, אלא גם את מבט לשונו, חיכו וקיבתו. בטרם הבין מה בדיוק מתרחש, שלוש חתיכות "במבה", לעוסות היטב, כבר מצאו את דרכן במורד הוושט, בואכה קיבתו.

בחסד אלוקים הוא התעשת, והסיט את מבטיו וידיו מן השקית. "מה עושים עכשיו? הרי זה רעל בשבילי! תוך כמה דקות אני מת! לא בטוח שעוד אספיק להגיע לבית החולים...". הוא שלף מכיסו בידיים רועדות את המכשיר הנייד, וחייג כאחוז טירוף. "הלו? דוקטור? אכלתי קצת בוטנים... אני מתחיל להרגיש כבר את הרעילות. מה אני עושה עכשיו? מה? מה אתה אומר? להקיא?!"

זה לא ממש התחשק לו (בכל אופן, הרבה פחות מאשר לסיים את שקית הבמבה שנותרה מיותמת על השולחן, שולחת חיוכים צהובים קורצים). אבל הוא הבין שאם חפץ חיים הוא – זה מה שעליו לעשות. הוא שלח את אצבעו בחוסר רצון ללוע הארי, ללועו הוא, והקיא את תכולת קיבתו. ריח לא נעים (בלשון המעטה) אמנם התפשט באוויר, אך השחרור וההקלה שנלוו אליו היו חזקים ומשמעותיים לאין ערוך.

***

קיים הבדל בין המכור לאלכוהול למכור לתאווה. בעוד צריכת הסם של המכור לאלכוהול מצריכה כוסית משקה פיזית בכדי להפעיל את "תנועת המחזור הנורא" (הספר הגדול, עמ' 23), למכור לתאווה די בכוסית משקה ויזואלי, או פנטסטי. די במבט או מחשבה של תאווה, כדי להצית את אש הכיליון. אני יכול "למזוג כוסית" בתוך הראש שלי. אפילו חבית...

מן ההיבט הזה, ההתמודדות עם התאווה הרבה יותר מורכבת. מה אעשה אם נתקלתי במושא תאווה, ש"תפס" אותי עוד לפני שאני עצמי תפסתי מה קורה כאן? כיצד לנהוג במקרה של מחשבה סוחפת שפועלת מהר יותר מאשר הזיכרון העמום אודות המקום החשוך שממנו באתי וכמה שסבלתי שם?מה שעליי לעשות הוא פשוט - להקיא. כמובן, לכתחילה, אסור לי לצרוך תאווה בשום מינון שהוא. זה רעל בשבילי. אבל גם אם כבר לגמתי לגימה קטנה, ואני מתחיל להרגיש את הרעילות המפעפעת – עדיין יש מה לעשות - יש להקיא.

כיצד מקיאין? היכי דמי אַפִּקְטְוִיזִין דתאווה? ("אפיקטויזין" הוא סם הקאה, המוזכר במסכת שבת קמז,א)

כשאני מוציא את זה החוצה, כשאני "מביא את זה לאור", כשאני מספר את זה לחברים – אז אני "מקיא" את זה. אז אני משתחרר ומרגיש הקלה. זה כבר לא בתוכי. זה כבר לא תקוע בתוך הקישקעס שלי. זה יצא, זה עזב אותי. זה מצא מפלט ממני, והכי חשוב: אני מצאתי מפלט ממנו...

אז נכון, מאחר ומדובר ב"מחלה לא נעימה למראה" (12 ו-12 עמ' 33), זה בהחלט יכול להיות מלווה בהרבה ריח לא נעים... ("אני? לי יש מחשבות כאלה? עשיתי את זה?"). מסתבר שיהיה לי יותר נוח (בטווח הקצר) לטייח את זה (אגב, גם כשאני כבר מספר, אני עדיין יכול לטייח והרבה...). אבל להישאר עם זה בפנים זה רעל בשבילי, וזו הדרך היחידה שאני מכיר להוציא את זה ישר החוצה, בכזו פשטות ומהירות (כעשרים שנה חיפשתי בנרות דרך אחרת, אך ללא הצלחה...).

***

שיחה עם ספונסי יקר ואהוב, ששמע את רוח הפוסט הזה בטרם נוצר בבטן המחשב, ובטרם קרם עור וגידים בנפלאות המקלדת, הולידה נקודה חשובה נוספת:

כשאני משתף, אני צריך לוודא שאני באמת מקיא, ולא מעלה גרה... זה אולי נשמע דומה, אבל הבדל שמיים של החלמה ושאול של מחלה יש ביניהם. צריך תבונה רבה להבחין בין השניים.

כאשר אני משתף בדברים מתוך מצוקה וכאב, מתוך גישה של כניעה, אני אכן "מקיא" אותם ומשלח אותם ממני. אך כאשר אני חולק בצבעוניות את החוויות המיניות שלי, ובעת ובעונה אחת חי אותן שוב, אני כנראה רק "מעלה גרה", ובכך רק מחדיר עמוק יותר אל תוכי את הרעל, המתוק רגעית.

כמו במחלה, כך גם בהחלמה: זה פחות מה אתה עושה, ויותר איך אתה עושה.

***

"הוא שלח את אצבעו בחוסר רצון למקשי מכשיר הטלפון..."