"נו, מצאה חן בעיניך חזרת הש"ץ של ערב יום הכיפורים?", שאל ה"אוהב ישראל" מאפטא את רבי נפתלי מרופשיץ, ומיד לאחר מכן פרצו שניהם בצחוק גדול ומתגלגל (היה זה במפגש שנערך בין כמה מגדולי החסידות, מעט לאחר יום הכיפורים).

ר' צבי היש מרימנוב, שנכח במקום, העיז ושאל את רבי נפתלי מרופשיץ לפשר הדברים. רבי נפתלי נענה לו והסביר:

"הן יודע אתה, כי בשנה שחלפה נסתלקו נשים רבות לבית עולמן. בעיקר נשים מעוברות. הייתה זו גזירה קשה עד מאוד על בנות ישראל.

בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, באחד מבתי הכנסת, שימש כחזן יהודי כפרי פשוט, אשר בקושי ידע להוציא מפיו את מילות התפילה, ואף גם זאת בהיותן בשיבושי שיבושים.

כאשר הגיע אותו יהודי בחזרת הש"ץ ל"ברכת השנים", אחזה בו התרגשות רבה. והלא ברכה זו נכתבה (ל"מיטב" הבנתו), בדיוק על מגיפה נוראה כגון זו המשתוללת כעת בקרב בנות ישראל!

"ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת", התחנן אותו יהודי, יהי רצון מלפניך שהשנה הזו, הבאה עלינו לטובה, תהיה שונה מקודמתה, תהא שנה מבורכת.

"וברך נשותינו כנשים הטובות לברכה", ביקש אותו יהודי מקירות ליבו, ברך את הנשים שלנו, שתהיינה טובות בריאות ומבורכות (כמובן, אותו יהודי בתמימותו, החליף "שנים" ב"נשים"...)

ולא נחה דעתו עד שסיים בלב נרגש: "ברוך אתה ה' מברך הנשים!". מבורך אתה הוא ה' אלוקינו, ורק בכוחך אתה לברך ולרפא את הנשים...

תפילתו הכנה של אותו יהודי, שנעשתה בלב קרוע ומורתח, עלתה לפני כסא הכבוד, ובטלה את הגזירה".

(הסיפור מופיע ב"סיפורי חסידים" (כרך ב', מועדים) של הרב שלמה יוסף זוין, בפרק העוסק ביום הכיפורים (סיפור 74) ובמקורות נוספים).

***

גם אני הפכתי להיות "מברך הנשים"... אם כי זה לא קרה ביום אחד. שכן, מה לי ולתמימותו של יהודי כפרי...

כשהגעתי לתכנית 12 הצעדים, שמעתי וקראתי (בספר הלבן עמ' 148 ועמ' 162) על "טכניקה להשתחרר מתאווה" (כך כנראה הגדרתי זאת אז), שנשמעה לי משונה מאוד: להתפלל על מושא התאווה (ובמילים פשוטות, למי שטרם בא בשערי התכנית: להתפלל על אשה שאני חש תאווה אליה).

זה היה נשמע לי משונה. וכשניסיתי את זה, זה היה נראה לי אפילו מזיק במידה רבה. הרגשתי שבתפילה עליה, במקום להפריד ולנתק אותה ממני כפי שרציתי, אני דווקא יוצר איזה שהוא חיבור בינינו, משהו משותף. במקום לשחרר אותי ממנה, זה רק קשר אותי עוד יותר אליה (שלא לדבר על מחשבות חולות בסגנון של "אני יודע מה הדבר הטוב ביותר בשבילה...". ודי לחולה ברמיזא).

הרי, בינינו, מה לי ולנשים? הרי אני אדם תורני, ומעולם לא היה לי שום קשר שהוא עם שום אשה אחרת מלבד אשתי (האמנם?...). למה אני צריך לדבר עליה? הרי מתוך כך אני מתקשר אליה! (כשהסתכלתי, משום מה, השאלה הזו פחות עלתה...).

במחשבה לאחור, נראה לי שזה היה אחד הדברים המשונים בעיניי בתכנית. אחד הדברים שלא כל כך התחברתי אליהם. שיתפתי בכך חברים באחת הקבוצות, וחבר פנה אליי בסוף הקבוצה ואמר שהוא מזדהה עם השיתוף שלי, ואולי באמת לא כל כלי שמוצע בתכנית מתאים לכל אחד (את המשפט האחרון אני לא בטוח שהוא אמר. ייתכן מאוד שזו המסקנה שדחפתי אותו להגיע אליה יחד איתי...).

***

אני לא זוכר, ולא יודע להסביר איך ולמה, אבל המשכתי עם זה. הטבע שלי הוא לא לעשות מה שלא נראה לי / מרגיש לי / מתחבר לי, אבל איכשהו קרה ובכל זאת המשכתי לתרגל זאת (אחרי תקופות של הפסקה מכך). יכול להיות ששמעתי שכך עושים "המחלימים הדגולים" ורציתי להידמות להם...

מתי שהוא, ואני לא יודע לשים במדויק את האצבע על השלב הזה, זה פשוט קרה. זה התחיל לעבוד. ומאז, זה פשוט משנה כמעט ברגע אחד את התנועה הנפשית שלי, בכמעט מאה שמונים מעלות.

התנועה הנפשית החולה שלי, במשך שנים, הייתה תנועה של לקחת. לכאורה זה היה רק מבט תמים, אבל התנועה הנפשית שהתלוותה אליו, הייתה תנועה של לקיחה באלימות והשפלה (ההתעלמות מכך הייתה חלק מההכחשה שלי). הייתה זו תנועה של "נעילה" והתקשות פנימית (ולמי שמתעקש: גם פיזית... ). "הינעלות" על האויבייקט. החפץ.

התנועה של ההחלמה, של התפילה על מושא התאווה, היא תנועה של נתינה וחמלה. תנועה של שחרור וויתור, מתוך כבוד לסובייקט שיש כאן. לאדם.

***

זה שהפכתי להיות "מברך הנשים", עדיין לא מבטל את "רוע הגזירה". לא הבראתי. אני עדיין מכור לתאווה, ומתוכנת לראיית המציאות בצורה חולה ומעוותת (למרות ההכחשה שאומרת ש"זהו. אני כבר במקום אחר לגמרי!").

אבל רק להיום, רק להיתקלות הנוכחית במושא תאווה, יש לי את החופש לבחור אחרת. להיות "מברך הנשים" ולא "חומס הנשים".

לחיים ולברכה! (שהרי אם חפץ חיים אני, עליי להיות מן המברכים...)