בספרות הילדים מצויה לעיתים דמות מרכזית, שהפכה באמצעות אבקת קסמים, שיקוי פלא וכיוצא באלה ל"רואה ואינו נראה". המצב המיוחד בו שרויה אותה הדמות, מאפשר לה לבצע מבצעים מסובכים, וגם לחולל תעלולים שונים, שהחוזים בהם משפשפים את עיניהם בתדהמה...

במשך השנים הארוכות בהן באה ההתמכרות שלי לתאווה לידי ביטוי פעיל, שיחקתי מבלי משים בתפקיד דומה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל הייתי סמוך ובטוח שלא שמים לב לשימושים הבלתי פוסקים שלי בתאווה. שאני "לא נראה".

להלן כמה דוגמאות:

אף אחד מבני הבית בו התארחתי, הישנים והערים, לא שם לב שאני מדליק טלוויזיה בשעות הלילה המאוחרות (המשכתי לחשוב כך גם לאחר שאחד מהם, איש חינוך במקצועו, פנה אליי בעדינות ואמר שבשעות מאוחרות בלילה יש בטלוויזיה לפעמים דברים לא כל כך ראויים...).

גם אף אחד מאנשי בית המדרש בו אני לומד, לא הריח מעולם את ריח השז"ל החריף, הספוג דרך קבע בבגדיי ובכפות ידיי. "הם לא מריחים את זה", טענתי בתוך תוכי בלהט, "וגם אם כן, הם לא יבינו ריח של מה זה. הם בטח יחשבו שזו זיעה או משהו כזה..."

כשאני נכנס לחנות אינטרנט בתשלום למשך שעות, המוכר בשום אופן לא מעלה בדעתו שאני שם בשביל "זה". הוא לבטח מבין שאני שם בענייני עבודה או משהו, ושיש לי המון מיילים לבדוק. הרי ארשת החשיבות הנסוכה על פני כה משכנעת... והיא נשארת כך גם כשאני חוזר שוב לאותו מקום, וגם כשאני קונה כרטיס נוסף לאחר כמה שעות...

גם הגולשים האחרים בחנות שאני "רואה" בוודאות בעיניהם המסוממות שכנראה הם גולשים בפורנוגרפיה, לא מעלים בדעתם את המחשבה הפרועה שאני כזה. אני הרי עושה את זה טוב. באלגנטיות. לא כמוהם. כמה פעמים אפילו חשבתי להציע להם עזרה...

(לא, לא עזרה בהמלצה על אתרים או מילות חיפוש , עזרה באיך לצאת מזה. לי עצמי לא היה באמת מושג איך, אבל לא הצלחתי לראות זאת, כי "זו הרי הפעם האחרונה שלי ואחר כך אהיה נקי לעולם ועד").

עקבות מעולם לא השארתי. תמיד, בעקביות יוצאת מן הכלל, מחקתי היסטוריה וסילקתי מהשטח את כל הממצאים המחשידים. כך לפחות חשבתי. הרגשתי כל כך "מוכשר" בהעלמת העקבות, שחשבתי שיש לי מיומנויות שלא היו מביישות פורץ בעל שם... (לא הבנתי שמתוך מאות ואלפי פעמים, הגיוני מאוד ש"אפספס" לפחות פעם אחת... אצלי באופן אישי, רק לאחר למעלה משנה של נקיות, נודע לי על מישהו שנתקל בעקבות שלי לפני שנים רבות ומאוד נפגע מכך).

לאמיתו של דבר, לאורך כל הדרך, הייתי כנראה ההיפך הגמור. לא "רואה ואינו נראה" הייתי, אלא דווקא "נראה ואינו רואה". אנשים אינם טיפשים (למרות שאני נוטה לחשוב שהם כן), ורבים מהם, מן הסתם, שמו לב לכך שמשהו לא-טוב קורה איתי, אבל כתוצאה מהריכוז העצמי הגבוה שלי כלל לא הייתי מודע לכך.

"אובססיה בקשר לעצמי היא גישה וכוח רוחניים שליליים. אף שאנשים מבחוץ אולי לא יראו זאת כך, בני-הזוג שלנו,

הילדים, עמיתינו לעבודה, חתולים וכלבים יודעים אחרת. אובססיה עצמית מדיפה ריח רע לכולם חוץ מאשר לאדם האובססיבי עצמו" (הספר הלבן, עמ' 52).

התחושה הזו, שכולם סביבי עיוורים ומטומטמים, היא חלק בלתי נפרד מהמחלה שלי, מהבועה, מחוסר היכולת לראות נכוחה את המציאות. המחשבה ש"לא יקרה לי כלום, ואף פעם אף אחד לא יתפוס אותי", היא מאוד מסוכנת בשבילי. היא מנציחה את הבעיה, וגורמת לי שלא לחפש פתרון בלהט המצופה מאדם במצבי.

אם אני באמת מחפש הגדרה מדויקת של הראייה שלי, אוכל אולי למצוא אותה בספר הלבן:

"איננו יכולים לראות את האמת על עצמנו, כי אנחנו אבודים בתוך עצמנו. ולמשך זמן מה (אפילו לאחר שהצטרפנו לתכנית ההחלמה, וכל שכן לפני כן. טהרני), אנחנו סובלים מ: ראייה צרת-אופקים, מקוצר-ראייה, רוחק-ראייה, אי-מיקוד בראייה, או מכל הבעיות האלה יחד. הכל חוץ מראייה תקינה. בדרך כלל, דרוש לנו מבט רך, או לא כל כך רך, במראה שמולנו" (הספר הלבן עמ' 73).

אני מאחל לעצמי ולכולם כאן להיות "רואה ונראה". להיות אדם שמנהל מערכת יחסים תקינה, בגובה העיניים (תרתי משמע), עם סביבתו. לא מנסה לשלוט, ולא מנסה לרצות.