אני יושב שם. מתחת לעץ. ובוהה. מה אומר ומה אדבר, איכה נעשתה התועבה הזאת? מסתכל על האצבעות שלי, בודק האם הם עדיין מריחות, ריח הסבון בו השתמשתי נשאר. מרגיש מתוסכל. אבל יותר ממתוסכל מרגיש מאוכזב. מעצמי. פונה אליו בתפילה-תחינה, כל כך רציתי שזה לא ייגמר ככה. אתמול כשבכיתי את נשמתי בתפילה, כל כך רציתי שהיום זה יראה אחרת. רציתי, החלטתי, באמת חזרתי בתשובה. הרגשתי שאתה יכול להעיד עלי, ביחד עם המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תשובה, שלפחות היום אני באמת לא אשוב לחטא זה לעולם. והנה, פחות מ24 שעות אחר כך, אני שוב כאן.

הכל מרגיש תפל, סדרי הבוקר, החבור'ה שהעברתי, החיוך והרוגע לאשתי, הכל פתאום מאבד את ממשותו והופך להיות חיוור. אני מרגיש דהוי. כאילו באמת מתקיים בי מה שכתוב בספרים הקדושים, שהחיים מרוכזים בנוזל שיצא. אבל יותר מדהוי, אני מרגיש מזויף. מבין פתאום את המן האגגי - 'כל זה אינו שווה לי'. מרגיש שהכל לא שווה שום דבר, שכל המאמצים, כל התקוות, כל העיסוק הדתי שלי בלהיות אדם שמתקרב לאלוהיו, כל ניסיונות התשובה והכפרה, הכל נמחק, בדיוק כמו ההיסטוריה שמחקתי במחשב הנייד, ונשטף בזרם המים בו מנסים להירגע 'אחרי'.

***

תחושת הזיוף הזו, אותה חשתי בעבר, הייתה הרבה יותר מתחושה מכאיבה, היא הייתה רעל ששרף את הכנות שלי, היא הזינה את השנאה העצמית והסלידה שלי מעצמי וגרמה לי להפסיק להאמין בכנות של עבודת ה' שלי.

הבעיה הייתה שאני השתמשתי במצוות, בתורה ובתפילה כניסיונות להפסיק. באמת. האמנתי שהם עשויים לעזור לי בדומה לאלכוהוליסט שחושב שהוא יכול להפסיק על ידי הליכה לבתי קפה במקום לבארים. וכשהניסיונות לא צלחו, הם הרעילו את הדתיות שלי ועיוותו אותה.

מעוות שבלא עזרת אלוהים, לא יוכל לתקון.

זהו הצעד הראשון שלי במובן העמוק של העניין. ההכרה שלי שגם החלק הטוב והבנוי, היציב, המסודר, עובד ה', לומד התורה, זקוק לטיפול שורש.

עד היום אני מנסה מדי פעם לשכוח את העובדה הזו ולהסתמך על עצמי, על אמונתי הפנימית, ועד היום אני מקבל מכה בצורת חריקות, ומעידות, וטינות ופחדים, שמנסים לרמז לי שוב, שאני צריך טיפול שורש.

כן, לטיפול שורש יש תופעות לוואי. אחת מתופעות הלוואי קשורות לקושי לחזור מתוך קבלה ואהבה אל הדברים אותם עשיתי מתוך סלידה, פחד, תלות ונואשות. או במילים אחרות - לקיים את המצוות בנינוחות ואף באמונה.

האם תופעות הלוואי האלה מוצלחות במיוחד? לא. האם היה עדיף בלעדיהם? כן ברור. אבל זו המחלה שלנו. היא פוגעת בשורש הקיום הרוחני שלנו כבני אדם, אם גם גוררת אחריה את המרחבים הדתיים, בשל השימוש הקלוקל שנעשה בהם.

ואם אתה שואל אותי, שאיני מתיימר להיות נביא ולא בן נביא - מה עדיף בעיני אבי שבשמיים - להתייחד עם זונה בגוף או במחשבה, לנאוף באופן מעשי או ווירטואלי ולהתפלל במניין בכוונה ובשמחה מתוך אמונה בבורא העולם, או להיות נקי מכל אלה, ולהתקשות להתפלל במניין בכוונה, או להתפלל במניין בכלל, אומר לך בלא להסס, הלוחות האחרונים, השבורים, עדיפים על הראשונים. בראשונים - יש אצבע אלוקים ויש עגל הזהב, באחרונים - יש גילוי של רחמים, סליחה, קבלה, אמונה ובעיקר - תקווה.

כי זה מה שהיה חסר לי בהתחלה, תקווה. תקווה שהימים שיבואו יהיו קרובים יותר אליו, ועשירים יותר, ושמחים יותר מאלו שהיו.

אז כן, אני משתדל בכל מאודי לשאת בסבלנות את תופעות הלוואי, שלי ושל אחרים, מתוך אמונה שבסופו של תהליך, התקווה תחזור לחיי, וכשהיא שם - אני מפתיע את עצמי בעוצמת השינוי שחל בה בעקבותיה.