אבא, אני יושב וחושב לעצמי כבר שבוע, איך זה יהיה להגיע אליך בראש השנה עם יותר מחצי שנה של ימים (שאני כמובן לא סופר, אבל אולי אתה, שסופר וכותב ומונה, ספרת...). איך זה קרה? מה השתנה? מהיכן צמח גרעין השלווה הזה שמאפשר לי לקבל אל תוכי את הכאבים והתסכולים הקטנים האלה, אתה יודע, אלה שאדם נורמלי מרגיש שהם רק כמו עקיצת יתוש, ורק לי הם מציקים כמו עניין של חיים ומוות. מה זכיתי, שהבאתי אותי לכאן, לקבוצה הווירטואלית הזו, דרכה שליחיך הכנועים מצאו את הנתיב ללבי, והצליחו לחדור את מעטפת הכאב והיאוש בו הוא היה מוחזק באדיקות רבה.
יש שאלות שאין עליהם תשובה, כנראה. בדיוק כמו השאלה איך לא זרקת אותי מכל המדרגות אחרי כל מה שעשיתי, כאילו - אני הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך, אבל אתה, איכשהו, כנראה רואה את הדברים אחרת. אין לי הסבר אחר, אבא בשמיים ובארץ, מלבד ההסבר הזה.
אבל אני חייב להוסיף משהו, בשנים שעברו, הימים הנוראים שאנחנו מתקרבים אליהם היו בשבילי ימים בהם הרשיתי לעצמי לנקב את המחסום הזה, שסתם את הטירוף שבו חייתי. בימים אלה נתתי לעצמי לבטא ולצעוק אודות ייסורי הגוף והנפש שנגרמו ממנו.
כיום אני מבין, שלמרות הטהרה וקידוש הרצון שאולי היו בהם, בה במידה היה בהם יאוש.
נכון, בכיתי. הרבה.
נכון, למדתי להתפלל אליך במילים שלי, בווידויים שלי - תמיד צחקתי בליבי על דלות האסוציאציות שיש בווידויים המבוארים, בדף האישי שכתבתי לך בערבי יום כיפור.
נכון, אי אפשר להכחיש את עוצמת הרצון שהתגלתה בי באותם הזמנים.
אבל היכן שהוא מאחורי הרצון, ארב לו היאוש. ידעתי שזה לא יחזיק. גיליתי שאני רוצה, זה נכון, ואתה יודע שהגילוי הזה הוא שעזר לי להישאר קשור אליך בכל השנים האלה, אבל כנראה שלפעמים לגלות את הרצון זה לא מספיק. צריך גם להאמין שהוא יכול להתממש במציאות. ולא האמנתי. עד היום אני לא מאמין.
השנה, אבא, אני ניגש אליך אחרת, כשאקרא בתפילתי - 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך' אתכוון לכך בכל ליבי, מלוך, אבא, על עולמי הקטן והשבור, בלי זה, לא רק שאשאר כלי מלא בושה וכלימה, אפילו כלי לא אשאר - אהיה רק שבר כלי.
כשאשמע את קול שופרך קורא את רצונך העליון, זה לא יהיה תיאורטי, רצונך יעשה, אבא ולא רצוני.
כשאקרא כיצד זכרת את נוח, אזכר בדמעות בכל הפעמים בהם מאיזוהי שהיא סיבה שאני לא מבין, זכרת גם אותי, האמנת ביכולת שלי בכל זאת להתקדם, והענקת לי עוד הזדמנות, ועוד אחת, ועוד אחת, אזכר בפעמים בהם האינטרנט בדיוק נכבה, והסרט שהורדתי בדיוק היה סרט ווירוס ולא סרט פורנו, והפעמים בהם אשתי התקשרה, ואלו בהם הילד בכה בדיוק כשהייתי באמצע, וכל הפעמים בהם משום מה בחרת להציל אותי.
כשאצעק ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, כבר לא אדמיין את חוט הגרדום של התאווה ואת התשובה שבאורח קסם תצילני מידו.
ארגיש את זה הרבה יותר חי, החזרה אל הקשר אתך, היכולת להעניק מעצמי לאחרים ולהפסיק להיות מרוכז בעצמי, היכולת לראות אותך ולכוון את צעדי על פי רצונך, הם עצמם פשוט מעבירים את רוע ההתמכרות שאורבת בתוכי.
הדבר היחיד שאשאיר מחוץ לראש השנה, כמו שביקשת ממני, זה את הווידויים. זה לא המקום לפרוש את ההיסטוריה שלי. לא. בשביל זה הענקת לי בחסדך עוד עשרה ימים. את הצעד הראשון שלי עוד אמסור לך, בלב שבור מתמיד, ביום הכיפורים המתקרב. ותדע לך, שאני יודע שזו תהיה הפעם הראשונה שבה אני באמת מבין היכן אני עומד כיום, והיכן הייתי. עד כמה עמוק וכמה רחב התבוססתי בתוך ההתמכרות.
את זה עוד אעשה, אבל לא בראש השנה. בראש השנה, כמו שביקשת ממני בכמה מקומות, אתייחס יותר אל המכלול.