חברה יקרה לי מאוד,

לא קל לי לכתוב לך. לקחתי את הדף והעט, אבל לא דמיינתי שזה יהיה קשה כל כך.

מעבר לקושי, אני חושבת שזו בעיקר הבושה. ולמרות זאת חשוב לי לשתף אותך במה שעבר עליי.

אני עושה את זה דווקא מפני שהייתי שם, בדיוק במקום שלך. גם אני, כמוך, חייתי בתסכול, בכאב, במקום הזה של מצד אחד ומצד אחר... עד שלפעמים הרגשתי שאין בכלל צד אחר, כולי שם.

אני כל כך רוצה לחסוך ממך את מה שעברתי, ואם את מתמודדת עם דבר כזה, תוכלי ללמוד מהניסיון שלי ולעשות דברים אחרת. זה לא חייב להיות ככה, לבד, עצוב, מייאש וכואב. יש דרך אחרת.

כן, היא לא קלה, צריך להתמודד, אבל יש בה המון רווחים, צמיחה וכוחות שלא חלמת עליהם.

אני אפילו לא לגמרי זוכרת מתי זה התחיל, הייתי ילדה ממש נורמלית, רגילה כזו, אבל איפשהו שם, בחמישית-שישית, כאילו משהו בי הפך ללא בסדר. הדברים שעליהם דיברו המורות, לעתים ברמז, והזהירו אותנו שוב ושוב לא להתקרב אפילו, היו נראים לי מסקרנים ומפתים. "למה אני רוצה משהו שאסור?" הייתי חושבת לעצמי, אך השאלה נותרה בלא מענה ואני נותרתי בלא יכולת לשאול מישהו.

אלף פעם חשבתי לעצמי: "האם אני נורמלית? למה כל החברות שלי לא כאלה, ורק אני כזו?!"

בהתחלה זה היה 'בקטנה', הצצות פה ושם, מחשבות מדי פעם, אבל זה הלך והתגבר. הסקרנות והרצון שלי בריגושים הובילו אותי למקומות לא נעימים, שכל כך כואב לי להיזכר בהם.

אני לא 'כזו', זה לא מה שחיפשתי, אבל איכשהו נמשכתי לשם.

היו ימים שהרגשתי מוכשרת, חכמה, מוצלחת, מלאת סיפוק ופעילה, מתפללת ומתקרבת לאלוקים. והיו ימים ששקעתי במציאות מדומיינת, במראות ובמחוזות שלא התאימו לי. הרגשתי מלוכלכת, לא הצלחתי להתפלל, הרגשתי שהלב שלי נאטם לרוחניות.

הפערים האלו קרעו אותי. אז מי אני בכלל?

לפעמים הרגשתי נורא, אבל לפעמים אפילו זה לא ואז הרגשתי רע הרבה יותר...

מה קורה לי? מה לא בסדר אתי? ככל שלא הבנתי את עצמי, כך שקעתי ושקעתי והתרחקתי מ'עצמי' שכל כך אהבתי בעבר. ניסיתי לשמור על המציאות החיצונית של חיי, לאחוז בכוח בשיעורים, בלימודים, בחברות, במשפחה. אבל בתוך הלב שלי ידעתי שמשהו אחר סוחף אותי, ואני, אינני יודעת כיצד לשים לכך סוף. ניסיתי להפסיק, כל כך הרבה פעמים ניסיתי, וכל פעם מחדש נשאבתי בחזרה.

אלוקים אוהב אותי, זה ברור. באותו שלב הוא שלח לי שליחה מדהימה, מישהי שפגשתי. אולי משום שהיא לא הייתה מהאולפנה היה לי נוח לדבר אתה, ואולי פשוט משום שהיא ידעה היטב על מה אני מדברת, וראתה את הבלבול והמבוכה על הפנים שלי. לפתע מצאתי מישהו אחד בעולם שאתו אני יכולה להיות אני, עם הצדדים הלא נעימים שלי, ולבקש עזרה. שנים של שתיקה, כאב ובדידות התפרקו לאט לאט. הרשיתי לעצמי לבקש עזרה ולא להילחם לבד.

הדרך לשלווה ורוגע הייתה ארוכה. הייתי צריכה להבין את הכוחות הפועלים עליי, הייתי צריכה ללמד את עצמי להבין מהו רע ומהו טוב, לדעת לכוון את הצרכים שלי כדי שיקבלו מענה אמתי ובריא, לשתף ולהשתמש בכלים הנפלאים שהולכים אתי היום לכל מקום...

יקירתי,

אם את מזדהה עם מה שכתבתי, או אפילו רק עם חלק, אם את מרגישה לבד או מבולבלת, אם את מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שאת לא יודעת, אני מזמינה אותך להצטרף אליי למסע אל עצמך. לקבל תמונה נכונה יותר של הכוחות הקיימים בך, להבין טוב יותר את המאבק שאת מצויה בו ולקבל עצה נכונה איך לעלות על המסלול בחזרה לחיים. הרבה עשו את זה לפנייך, אין סיבה שאת לא תצליחי.

בהצלחה!