"פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. צדק צועקיך מפליא פלאות. קשוב נא חינונם אלוקים ה' צבאות''.

במשך הרבה שנים, קטע זה מתוך הפיוט המרכזי בליל סליחות הראשון של הציבור האשכנזי, היה הקטע העוצמתי ביותר בעבורי.

מתחטא בדמעות של כאב, של אובדן:

אלוקים, תראה כמה אני סובל-מתמודד-נשבר-מנסה, ואל תתיחס בבקשה לזה שפעם (מתי?!) בעבר הרחוק, לפני... חודש, שבוע, יום, עשיתי מעשים שאינני מסוגל אפילו לחשוב עליהם, אפילו לדמיין שעשיתי או דימיינתי אותם.

לאאאא! לא יכול להיות שאני ככה ישבתי מול הפלפון באותה שעת ערב מאוחרת ופשוט נטפתי ריר של כמיהה לפנטזיה הבאה אותה דמיינתי באותו רגע.

ואז כשהשעון פתאום הראה לי על שעתיים לאחר חצות, בייאוש מוחלט החלטתי להמשיך לדלג בטירוף ובחוסר אונים מוחלט מול עשרת החלונות הפתוחים בו זמנית, המקפצים לי מול הפנים. דקה משם ותנוחה מפה, והנה זה יהיה מה שיעשה לי את זה.

כשברקע של הראש שלי הכל מתאדה. הידיעה על כמה אני רוצה להיות נקי. מחובר. שמחר בבוקר אישתי התמימה תנסה לגרד אותי מהמיטה ולא תבין למה אני עם עיניים אדומות כשהלכנו לישון 'ביחד' ב11... שמחכה לי מחר ראיון עבודה שכל כך הרבה השקעתי בו... ש.. ש..ש.. הכל נמס, נעלם, מתאדה, מת.

אני ואני ואני והמסך והריר והתשוקה וזהו זה.

האם זה היה אני?! אותו אחד שעומד כאן עם עוד מאה יהודים יקרים בבגדי שבת ומתחטא ומתחנן לפני בוראו? אלוקים אתה ''מפליא פלאות'' בבקשה תשכח ממה שהיה, זה לא יקרה שוב (מחשבה קנטרנית תוך כדי, למה שזה לא יקרה? זה כן יקרה!)

תכפר לי לגמרי ואני אתפלל, ואתן צדקה, ואלמד, ואטבול ש''י טבילות, ואפילו אצום בכל ימי הרחמים (ימים נוראיים...)

ואחר כך?! עדיף לא לחשוב. להתמקד בהווה... אבל האחר כך הגיע מהר מהמצופה... התסריט השנתי הקבוע. הרוטינה החוזרת על עצמה...

*

השנה היה משהוא שונה קצת. חזרתי הביתה מאוחר ממפגש עם חברים בתוכנית, 30 דקות לפני תחילת הסליחות. עשיתי הבדלה, שוחחתי קימעא עם אישתי, שתיתי גם קפה ועוגה שארגיש יותר מרוכז והלכתי ברוגע לסליחות.

לא. לא היו לי שום 'אורות' או חיבור עוצמתי ומיוחד. באופן אישי לא הרגשתי כך כך את הצורך הנואש בכפרה, יותר הרגיש לי חיבור כזה, למישהוא עימו אני חי באסירותודה מדי יום ביומו מישהוא שאת רצונו אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי בפעולות מעשיות וברורות.

פשוט קראתי את המילים שהציבור אמר והרגיש כזה טוב כזה.

*

השנה הירהרתי באותו פיוט של 'במוצאי מנוחה' בקטע שאחריו: ''יוצר אתה לכל יציר נוצר. כוננת מאז תרף לחלצם ממיצר. לחוננם חינם מאוצר המנוצר''.

חשבתי על כל המוני מיליארדי היצורים להם יש בורא אחד שבראם ועל גדולתו וכוחו ואהבתו לכל אחד מהם. על התרופה והדרך להתחבר אליו אותה הוא ברא לי דרך אותם שני שיכורים לפני 80+ שנים, ועל מתנת החינם אותה הוא ודאי מעניק לי מתנת הסליחה.המחילה.הכפרה. עליה למדתי כ''כ הרבה בתוכנית. על צעד 9.

על הכוח העוצמתי, האלוהי של מחילה על הכל. על זה שגם אני רוצה להידבק בו במידותיו ולזכות למחול לסובבי גם לאלו שבאמת מגיע להם שאנקום-אכעס עליהם.

תודה לך אלוקים על חוויה שונה. רגועה. מקבלת. אני כבר מחכה לראש השנה!