היום נפלה עלי הבנה "חדשה". כ"כ הרבה פעמים אמרו לי אתזה. כ"כ הרבה פעמים שאני אמרתי אתזה לאחרים אבל מרגיש לי שעד עכשיו לא באמת הבנתי אתזה אלא רק ידעתי להגיד אתזה. זו תפיסה שקיימת לגבי כל החיים אבל אני אכתוב עליה כאן בהקשר של יצר המין. עד כה תפסתי את החטאים בזה כבעיה צדדית שצריכים לפתור. חלק מהחיים שאני לא כ"כ מצליח בו. חלק מהחיים שמאוד קשה לי וכואב לי עליו. אבל רק חלק מהחיים. לא ראיתי קשר בין השאלה אם אני קם בבוקר לבין השאלה אם אני נופל בחטא עריות או לא. ועכשיו הבנתי שזה לא ככה. החיים- זה כל החיים. כל רגע, כל פרט, כל מעשה, רגש,מחשבה,דימיון, רצון. הכל זה החיים. ו"אני" זה חלק מהחיים. אתזה הרמב"ם ניסח במשפט קצר- "דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות וחלוקות". אני אדם אחד. הנפילות החוזרות ונשנות שאני עושה שוב ושוב נובעות מהאופי שלי, מההתנהגות שלי, מדרך החיים שלי. זה עניין תודעתי. השאלה העיקרית היא- "איפה אני נמצא? מה חשוב בעיני?" ולא בהקשר של- מה אני מוציא מהפה שחשוב בעיני אלא מה באמת חשוב בעיני? במה אני משקיע? מה מרגש אותי? מה מעניין אותי ומה משעמם אותי? אם הלימוד תורה משעמם אותי זה בגלל שהוא לא באמת חשוב לי. אני לא יכול להגיע הביתה ולהיות כל הזמן במחשב (זה אולי קשור למה שאמרת- ובאמת תודה רבה על מה שכתבת- חיל בלע ויקיאנו) ולחשוב שלא אפול. העולם הנפשי שלי נמצא שם- בליהנות. באנוכיות שלי. בתאוות שלי (בכולן- תאוות האכילה השינה וכו'). אז איך אני חושב שאני אהיה בדיוק אותו בן-אדם ואשנה רק פרט אחד קטן בחיים? הרי הפרט הזה נובע מכל החיים שלי. מכל ההתנהגות שלי והבחירות שלי, המחשבות וכו'. אלא- אני צריך לשנות את עצמי. את כל כולי. להיות אדם אחר. אישיות אחרת. הרגלים אחרים. רצונות אחרים. מה באמת חשוב לי? זה השאלה שאני שואל את עצמי כרגע. מה אני באמת מחפש בחיים? אז עכשיו אני מתחיל שיטת עבודה חדשה (לא ממציא שיטה חדשה אלא מתחיל להתנהל ע"פ שיטה שונה ממה שניסיתי עד עכשיו)- אני מתחיל לשנות ולתקן את עצמי. ולא רק בהקשר של המעשה ההוא שאני עושה. אלא את כול כולי. המעמד הקבוע שלי (מבחינה מעשית-מידותית-רגשית-מחשבתית) צריך להשתנות. איני משנה פרט זה או אחר בחיי אלא את כול כולי. את מי שאני.
נקודה נוספת שהתחדשה לי (שוב- לא שהבנתי רעיון שלו הבנתי קודם אלא ההפנמה הנפשית שלי את הרעיון השתנתה) היא שהיצריות והתאווה נובעות מדחיפת החיים הפנימית שלי לשכלול ופיתוח. לכן- כשאני מגיע הביתה וחוזר למקום ניסיון הפתרון לא יהיה לנסות לעצור את הדחיפה ולהתגבר עליה (זה מה שניסיתי עד עכשיו עם הצלחה מועטת) אלא לתת לה להתפרץ בעשייה. בלימוד. נגינה. טיול. פיתוח תחביבים וכו'. כל זה אני צריך לעשות מלכתחילה- לפני שבאה התשוקה לנעימות החטא. החיים צריכים לזרום בפרץ של עשייה ברוכה- ואם הם לא יפרצו ככה הם יפרצו בזרם של עשייה...
כשיש לי תאווה- לקום לעשות, לפעול. לא להתנוון בפחד ממה שהולך לקרות.
ואולי זה מה שהרב התכוון כשהוא כתב "שלמותם של החיים ביא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי... וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול..." (אורות התשובה, פרק ה', פיסקה ו*)
ז"א- גם אם אצליח לא לחטוא- הרי מחקתי את עצמי.
א"כ- אני צריך לחיות ולפעול. אני צריך לזרום עם הנטיות שלי- רק לכוון אותם לטובה. לבטא את עצמי ואת חיי וכוחותיהם- בצורה טוב.
שבת שלום חברים!
