28 ימים נקי בחסד ה'. והלוואי שאמשיך היום.
יושב בבית, לבד, ומרגיש חזק כמו אריה. שאין סיכוי שאפול. והמחשבה הזו מפחידה אותי כי אני יודע בשכל שזה שטויות.
[ולכן גם אצא מפה עוד כמה דקות...]
ובכלל, אני מצד אחד מאוד שמח בתחושה הזו, שאני לא שם, זו התחושה שהביאה אותי בעבר לתקופות של חודשים של נקיות, כשצברתי מספיק זמן ולא רציתי להרוס את ההצלחה.
ומצד שני אני מאוד לא סומך עליה, ומאוד חושש ממה שיקרה אם (או כש..) היא תתחלף בתאווה.
נוכחתי אתמול לראות שמחשבות כשהן נכנסות, וכשאני מתחיל לדמיין מה יקרה אם, ואיך זה יהיה כש... זה כמו לפתוח את הפה לרעל. אבל אפשר לדחות את המחשבה על הסף. לגרש אותה כשהיא רק נכנסת.
קראתי עכשיו קצת בפורום, ושמתי לב שכל מי שעונה נכנס ל12 צעדים. ואני עדיין על הקצה. רוצה ולא רוצה.
אפילו לא הרמתי טלפון לחבר שהציע להסביר משהו משם. עדיין רוצה להאמין שאני לא צריך.
ומצד שני יש בי איזה קול קטן שאפילו רוצה קצת ליפול כדי לנסות... כנראה שגם אותו כדאי להשתיק
מקווה שתמשיך לעזור לי, לפחות היום.