קשה עד בלתי אפשרי להפסיק את השימוש בתאווה (בכל דרגה שהיא) רק על בסיס התנגדות וכוח הרצון, ובלי תחליף שיתפוס את מקומה. הדבר נכון לגבי כל המתמודדים, הן צעירים הרוצים להפסיק לאונן, והן מבוגרים שהתאווה הפכה אצלם להתמכרות אמיתית ומשמשת מנגנון התמודדות עיקרי מול אתגרי החיים השונים.

אם אנחנו רוצים להפסיק התנהגות מסוימת אבל נתקלים בקשיים, זה נובע מכך שאנחנו מקבלים גם רווח כזה או אחר מאותה התנהגות (אף שבשורה התחתונה, אנחנו מפסידים הרבה יותר ממה שאנחנו מרוויחים). התאווה יכולה לספק מגוון רחב של צרכים. הבסיסי בהם הוא הנאה (פיזית ונפשית), והקיצוני בהם הוא מפלט ובריחה. כך או כך, כשאנו עומדים מול הצורך להפסיק את ההתנהגות, עלינו למצוא תחליף לתאווה.

בכלי זה איננו עוסקים בתחליף דתי, אלא נפשי, הווי אומר: כל סוג פעילות שתמלא אותנו ותגרום לנו הרגשת סיפוק והנאה. אלו מאיתנו שנהנים מלימוד, יוכלו כמובן לקחת על עצמם משימה לימודית (כמו לסיים מסכת, לעבור מבחני הסמכה לרבנות, או לסיים תואר אקדמי). לעומתם, אלו שלימודים אינם מדברים אליהם, יצטרכו למצוא לעצמם סוג פעילות אחר שימלא אותם (זה יכול להיות כל דבר, החל בהתנדבות בארגון חסד ועד יצירת מלאכה מורכבת)[1].

החשיבות של מציאת הפרויקט האישי שלנו היא כפולה: א. להרגשת סיפוק וערך עצמי. ב. למילוי חורים בלוח הזמנים.

כאשר יש לנו פרויקט שאנו מחויבים אליו ומתקדמים בו, אנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו, וברגעים של שעמום או סתם הרגשת ריקנות פנימית, יש לנו מן המוכן משימה שאנו אוהבים, בלי צורך להסתובב בחוסר מעש הגורם לרגשות השליליים שלנו רק להתגבר.

רגשות של חוסר תועלת, חוסר ביטחון עצמי, חוסר קבלה עצמית, ריקנות ושעמום, נמצאים בראש רשימת הגורמים לנפילות, ואפילו להפיכת הנפילות להתמכרות. כאשר אנו מממשים את הכוחות שקיבלנו מאלוקים ומנצלים את זמננו לעשייה חיובית ומהנה, אנו פועלים למזעור הרגשות האלו, ויוצרים רגשות חיוביים והערכה עצמית נכונה ובריאה.