"איך הגעתי למצב הזה"? את השאלה הזו שאלתי אינסוף פעמים ברגע שאחרי הנפילה.
עם השנים ניתחתי את הטריגרים שלי ולמדתי היטב את הסיבות הפסיכולוגיות שהובילו אותי לעברי פי פחת, אבל עדיין לא יכולתי להפסיק. התובנות האלו, חדות וכואבות ככל שיהיו, לא עזרו לי לבדן. לא משנה מה ניסיתי או כמה ניסיתי, נשארתי האויב (וגם השונא) הגדול ביותר של עצמי. אי אפשר היה להימלט מהבושה והחרטה, למרות שניסיתי בלי סוף.
אני עדיין מרגיש בעצמות את היום של הנפילה שלפני הרצף הנוכחי, ואני לא רוצה לשכוח אותו. אני לא רוצה לשכוח את התחושות הקשות שלי ואת הידיעה שיכול להיות אחרת באותה הפעם.
למען האמת, אחרי נקודת השפל ההיא לא הייתה לי ברירה אלא לנסות ולהאמין בכוח גדול ממני, או לחדול. אומנם לא עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי בכניסה לתוכנית, אבל קיבלתי הזדמנות לתקן וטעמתי מעט מה החלמה ולא רציתי לוותר מראש, למרות הסיכוי שאכשל שעדיין קיים.
אם לא הייתי מאמין שיש מי שיוכל להחזיר אותי לשפיות, לא הייתי חוזר לכאן אחרי הנפילה ההיא. הלוואי ולא הייתי צריך להגיע כל כך נמוך כדי להפנים את זה.
אני מתפלל לקיים יותר פעולות של אהבה במקום ניתוק ולקבל את עצמי עם הבעיה שלי במקום לשקוע ברחמים עצמיים וברגשות אשם.