לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הצעד שעבורי הוא הקשה מכל הצעדים, הצעד האחד עשרה, צעד שמציע "תפילה והרהורים", או בנוסח המלא: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

אותנו לא צריך ללמד תפילה. או שבעצם דוקא כן? כי התפילה שעליה גדלנו היא ברוב המקרים לא התפילה עליה אנחנו מדברים בצעד הזה. לא מדובר כאן על תפילה של חובה, אותה תפילה שנעשית כדי לסמן V במשבצת של שחרית וכן הלאה, אלא תפילה שאם אין לה מהות פנימית - אין בה שום טעם.