למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוהים, זה לא פחות מהסבת מקצוע בשבילי. העסק אצלי עבד די ברור, אני אומר לאלוהים מה אני רוצה שהוא יעשה בשבילי. מה אני רוצה ממנו. איך בדיוק אני רוצה שחיי יראו.

כיום אני עדיין צמא. צמא למגע, לקשר, אלא שבאופן גובר והולך אני מבין שהקשר שלי הוא עם אלוהים, לא עם אלילות בשר ודם. והקשר הזה לא מופיע דרך רגשות מתפרצים אלא דרך נכונות להעניק מעצמי. ללכת לישון מאוחר כדי לכתוב את הפוסט הזה. להקשיב לחבר שמתקשר. לשתף ולהעניק רגע של כנות לעצמי ולחבר אחר. וככל שאני עושה את זה יותר, האילוצים בחיי הולכים ונעלמים.

לפני כמה שבתות בני היקר פתח את הראש לקראת צאת השבת, רצתי איתו לקופת חולים אך הם כבר סגרו, הלכנו לבית של רופא פרטי בשכונה של הורי ששם התארחנו, הוא קיבל אותנו, אבל לא ממש בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. הוא עזר לנו מאד והדביק את החתך אבל הבן שלי חווה שם חוויה ממש לא קלה, והרופא התעלם מרגשותיו כמעט לחלוטין ועשה את העבודה תוך שהוא ממלמל משפטים של תסכול וזעף כלפי העולם ונסיבותיו.

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הצעד שעבורי הוא הקשה מכל הצעדים, הצעד האחד עשרה, צעד שמציע "תפילה והרהורים", או בנוסח המלא: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

אני נכנע! אני לא מסוגל להלחם. באתי לעבודה לפני כשעה. אני לבד במשרד, היום וכל השבוע הקרוב. אני לא מסוגל לעבוד נורמלי. אני בראש שלי מדמיין מה יקרה לי אם אראה רק קצת? אני כבר בראש מדמיין את החברים מעודדים אותי בעוד כמה שעות אחרי שסיפרתי להם על נפילה כואבת וצפויה מראש.

יש לי שאלה שמטרידה אותי. עברתי על צעד 4 שמציע לעשות חשבון נפש של הפגמי אופי שלנו, וכאן יש לי שאלה: למיטב הבנתי בצעד הזה אנחנו מחפשים התנהגויות לא נכונות שמובילים אותנו לדעת בסופו של דבר להכיר את הפגמים באופי שלנו. ובטיפול פסיכולוגי ובספרי פסיכולוגיה מדגישים את העניין הזה במקרים של הערכה עצמית נמוכה.

הצעד העשירי (בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות), מציע "המשכנו בחשבון הנפש, וכאשר שגינו הודינו בכך מיד". הרעיון של הצעד הוא פשוט: במקום שהצעדים יהיו שורה אחת שמתחילה במקום אחד ומסתיימת בסוף, הוא הופך אותם לעיגול, מעין ספירלה בלתי נגמרת שממשיכה הלאה והלאה. כל צעד, מלבד כך שיש לבצע אותו פעם אחת בצורה רחבה ועמוקה, צריך להפוך ולהיות חלק מהחיים עצמם, ולהיכנס לחלק מהשגרה בפעולה קבועה.

אשר רואים את הרצף, מבינים שהיה אדם אחד עוד לפני ביל ולפני אבי שהבין שיש כאן מחלה רוחנית. מדובר כמובן בד"ר קארל יונג. כמעט שלושים שנה אחרי שהד"ר הציע את דעתו על המחלה ופתרונה, כאשר התכנית כבר בוצעה בהצלחה בכל העולם, הוא קיבל מכתב תודה מהשותף המייסד - ביל, שהודה לו על ההצעה שהיתה נשמעת מהפכנית והזויה בזמנו. בתגובה הוא קיבל מכתב מעניין שבו הד"ר מסביר את המחלה הרוחנית.

למדתי בהחלמה לבקש משכורת שמתאימה לעבודה שאני עובד מבלי לפחד שהבוס יכעס עלי ויפטר אותי, למדתי לא לשלוח את זה במייל אלא לבקש פגישה ולעמוד מולו ולהישיר מבט, ברוגע בשלווה בלי כעס וטינות.

מסרתי את עצמי לתוכנית שמתי את המפוכחות ואת הצעדים לפני הכל. הודיתי בחוסר אונים מול החיים, במיוחד מול תאווה, הודיתי במחלה שלי והקשבתי לאחרים, במיוחד לספונסר שלי. החלטתי לסמוך על אחרים. הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד.

יצא לי לראות סרטון של ילד שנולד עם מום בעין מה שגרם לו לעיוורון. בזמן שהוא לא יודע מה חסר לו, מכיון שהוא מעולם לא ראה בעיניו ולא התנסה בראיה. הוריו לא שקטו והפכו את העולם עד שהגיעו לפרופסור מסוים שפיתח משקפיים מיוחדות עבור הילד.

אם אני סופר את מספר הפעמים שרציתי להפסיק זה עולה לאלפי פעמים. היו לי את כל הטיעונים, נסיתי את כל אסטרטגיות המלחמה שיכולתי לעלות על דעתי. התוצאה היתה אפס, כלום, צחוק, עליבות, הלקאה עצמית, שנאה עצמית, התנתקות מחיי חברה, אי יכולת לפתח שיחה והרשימה ארוכה.

שבוע שעבר, נסענו, יחד עם כל משפחתי המורחבת, לנופש משפחתי (הפרטים המדויקים שונו למניעת זיהוי). שהינו יחד במלון דתי ואני נאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים, בעיקר עם משפחתי, שאלמלא התכנית היו מובילים אותי לאבדן גמור של השלווה וכמובן - לשימוש.

לפעמים קל לשכוח עד כמה התאווה ערמומית ורבת עוצמה. ראיתי בשבועות האחרונים חברים אהובים שנפלו אחרי תקופה ממושכת בתוכנית וכאב לי עליהם ועלי, כי גם אני יכול ליפול בקלות, במיוחד בימים טרופים אלה. חשוב לזכור שאין לנו תעודות ביטוח. גם אם הכל נראה בשליטה, גם אם צברנו חוכמה וחברים.

השבוע הייתי במפגש של הקבוצה הטלפונית. זה היה הפגישה השלישית שלי כבר עם החברים מהקבוצה, אבל הפעם היה משהו מיוחד שלא היה בפעמים הקודמות, היה שם ארומה מיוחדת באוויר, ואני ממש ממש חוויתי את זה.

בקבוצת ווצאפ של שמור עיניך מישהו שיתף שאישתו שוב תפסה אותו ושהוא שוב שיקר לה, רק שהפעם היא החליטה שהיא רוצה להתגרש, סופית. קמתי בבוקר (לחגיגות ה-90 יום שלי, באסירות תודה) וראיתי את ההודעה שלו. החלטתי לחתור למגע ושלחתי לו הודעה אם הוא מעוניין לדבר. הוא ענה שכן, והתקשרתי אליו.

מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד. כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.