אני אסיר תודה על התכנית, הצעדים, הספונסר והקבוצות. כבר יותר מחודש אני עם צעד שלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"), מבין ולא מבין... מה באמת אני צריך לחשוב.

כשאנחנו אומרים שאנחנו מוסרים את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים (הצעד השלישי), מה בעצם זה אומר, האם מעכשיו אנחנו לא עושים יותר כלום ורק מחכים שהוא יעשה הכל עבורנו? אז זהו, שלא. אנחנו לומדים לקחת אחריות על כל מה שבתחום שלנו, ולתת לאלוקים את החלק שלו בסיפור.

שבת הבנתי סופסוף איפה אני תקוע בצעד הזה. קראתי בספר "12 ו12" די הרבה וביקשתי מאלוקים שיעזור לי לחיות אותו ולמסור לו את החיים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון כמה החיים שלי מבוססים על רצון עצמי מעבר למקרים הקטנים שבהם אני פועל כמנהל ולא כעובד.

הצעד הראשון איננו עומד לבד. אמנם הכרחי להתחיל דרכו על מנת להתקדם, אך כמו פסיעות של רגליים רגל אחת תמיד מלווה את הרגל השנייה. הצעד הראשון מכווין אותנו, אותי להכרה שאני זקוק לעזרה. שאני לא יכול לבד. האמירה החריפה של הצעד הראשון היא שהגעתי למצב של חוסר אונים. לפחות ביחס להתמכרות. אם לא מעבר לכך.  

כל כך הרבה טענות היו לי כלפי שמיא: למה גדלתי בבית כזה, למה יש לי בעיה כזו, למה עברתי דברים כאלה? ובעניין התאווה כמובן: איך זה שיש בי את הרצונות והאובססיות האלה ואת היכולת להוציא אותם אל הפועל מבלי להיתפס? ובמובן רחב יותר: אולי אני בכלל טעות בפס ייצור? למה מענישים אותי ככה?